"אם הייתי פוגש שמאלני ברחוב"

1. "וואו אם הייתי פוגש שמאלני ברחוב מה הייתי עושה לו, וואי וואי וואי, הייתי…"

"אתה יודע שאני שמאלני קיצוני" נכנסתי לדבריו.

ישבנו אני, עוד ארבעה אסירים וטבחית בהפסקת סיגריה מחוץ למטבח הראשי של הכלא.

כולם צחקו והוא המשיך, "לא אני רציני עכשיו, אני אומר לכם, אם הייתי פוגש אחד ברחוב…" למעשה זה היה צירוף מקרים מדהים, שלושה מהאסירים הללו ישבו איתי כבר בתא המעצר בבקו"ם, ואת אחד מהם, חרדי לשעבר שמסרב להתגייס מסיבות כלכליות אישיות, פגשתי כבר באחת מכליאותי הקודמות. כבר במעצר ניצתה שיחה פוליטית שגררה את אותה ההצהרה בדיוק:

"אם הייתי פוגש שמאלני ברחוב…" במעצר עוד לא הכרתי את האסיר הזה, שנקרא לו האסיר המאיים, והעדפתי לשמור על שתיקה. רק החלפתי חיוכים עם החרדי לשעבר שכבר הכיר את דעותי. מאז כבר הספקנו, האסיר המאיים ואני, להפוך לחברים די טובים והעזתי להתעקש:

"אני באמת שמאלני" אמרתי.

"לא נו, אני רואה שכולכם צוחקים, אני מדבר ברצינות" הוא המשיך בבטחון בלתי מעורער.

"הוא לא צוחק הוא באמת שמאלני" נכנס החרדי לשעבר לשיחה.

"אבל אתה צריך לשתוק" אמרה לי הטבחית בקול נמוך שבכל זאת כולם שמעו, היא הרגישה כנראה שהסיטואציה באמת מסוכנת.

יכול להיות שבאמת הייתי טיפה שאנן, אבל אמרתי לה "זה בסדר, כבר אמרתי את זה למלא אנשים כאן וכבר שמעתי מלא איומים".

"אם הייתי פוגש שמאלני ברחוב…" הוא המשיך בכל זאת.

"אבל הוא באמת שמאלני" הדגיש הדתל"ש.

"בסדר הוא חבר, זה לא אותו דבר, הוא אח".

"אבל כל אחד שתכיר קצת יכול להיות שתגיד עליו את זה" ענה לו הדתל"ש.

"אבל זה לא אותו דבר, הוא גבר, יש שמאלנים שיגידו לך שחיילים הם רוצחים וככה" הוא ניסה להיחלץ מן המלכוד.

"יכול להיות שהוא לא יגיד לך את זה" התעקש הדתל"ש "אבל הוא גם חושב שמה שהצבא עושה זה לא בסדר".

חילופי דברים דומים המשיכו עוד טיפה, עד שהאסיר היחיד שלא פגשתי במעצר שאל מה אני בעצם חושב, והשיחה התגלגלה לדיון קצר ועקר על הסכסוך באופן כללי יותר.

2. לעומת זאת, מוקדם יותר באותו היום דווקא הייתה לי שיחה פורה יותר על הסכסוך עם שני אסירים, באותו מקום בהפסקה אחרת. זו הייתה שיחה שהחלה עם כל הטענות הרגילות של "גם אם אנחנו נפסיק להילחם הם ימשיכו", "זה לא כיבוש כי הם התחילו את המלחמה", "ליהודים אין לאן ללכת ולערבים יש" וגם השאלות הרגילות של "מה תחשוב אם חס וחלילה מישהו ממשפחתך ייפגע בפיגוע", "אתה חושב שלערבי שהולך לעשות פיגוע אכפת אם אתה ימני או שמאלני" ואפילו הטענה הקיצונית "בעזה אין חפים מפשע". אבל מסיבה עלומה הייתה לי אינטואיציה טובה לגבי השיחה והחלטתי להמשיך אותה, ולענות לכל השאלות שחלקן בהחלט היו מאתגרות. גם הצבתי כמה שאלות כאלו בעצמי. השיחה הייתה מלאת צעקות אבל דווקא לאט לאט התקדמה בצורה מעניינת. לבסוף, כמו תמיד הסכמנו לא להסכים, ורק אז, שמנו לב שכלל לא שאלנו זה לשמו של זה.

בערב, אחד מהם, זה שדווקא היה מעורב יותר בשיחה, הציע לי לשבת איתו לסיגריה: "בלי קשר למה שהיה מקודם, סתם בא לי לשבת איתך". דיברנו על המשפחה שלי, "גם הם שמאלנים?", על התוכניות של כל אחד מאיתנו לאחרי השחרור, שבעזרת הפסיכיאטר והקב"ן אולי הוא, יוכל להתחיל להגשים בקרוב. דיברנו על חלומו להפוך למוזיקאי, על המכנה המשותף המפתיע שמצאנו, אהבה למתמטיקה! אהבה שלצערו הוא לא יכול היה להפוך לבגרות חמש יחידות, בגלל הביקוש הנמוך למקצוע בבית הספר לחינוך מיוחד שבו למד. משם עברנו לדבר על הקשיים שלו להשלים בגרויות וחלומו לעשות כסף גדול. לסיכום נהיינו חברים טובים למהלך הכליאה.

למי שדאג לגבי השיחה הראשונה, נשארתי חבר של כל המעורבים ואף אחד עד היום לא ניסה להרים עלי יד בגלל דעותי הפוליטיות. אלו היו שתי דוגמאות מהממות להבדלים ביחסים שנוצרים בין אנשים ברובד הפוליטי וברובד האישי.

פלוגה ב'

  1. לאחר שבכליאתי החמישית יש גבול ערכו הפגנת סולידריות עמי ועם אדם מול כלא 6, לאחר שבתגובה קצין המודיעין של הכלא העביר אותי ללילה לפלוגה ג' הקשוחה, ולאחר שג'ון בראון פרסם את הסיפור הזה בהארץ ועורכי הדין של מסרבות, נועה לוי ואסף וייצן שלחו על כך מכתב למפקדת הכלא, נראה שמישהו במערכת החליט להכין לי הפתעה חדשה לכבוד כליאתי השישית.

ביום ההעברה מהמעצר התקבלתי לכלא בשעה 20:00, כרגיל. נכנסתי לתא ההמתנה, פשטתי את בגדיי האזרחיים ועליתי על מדי האסיר המנומרים, שהיו מלוכלכים, קרועים ומסריחים, כרגיל. משם עברתי לחדר אחר שבו נערך חיפוש על חפציי, שהועברו בהזדמנות זו מהתיק שלי, שהופקד במבנה הקבלה, לקיטבג של הכלא. החייל שערך את החיפוש כבר הכיר אותי והיה במצב רוח טוב ומבודח. "טוב, אתה כבר מכיר את כל החוקים, תן לי את כל מה שאסור לך להכניס ואני יפקיד לך את זה" הוא אמר לי. הוא ערך חיפוש זריז ורק עצר להתעניין בספרים שהכנסתי. הוא שאל אותי את רצף השאלות הבירוקרטיות הרגילות, סימן בטופס את תשובותיי הידועות מראש, החתים אותי ושלח אותי לחכות לראיון מודיעין. בחדר הראיון ישבו שני חיילי מודיעין וכמו החייל הקודם סימנו בטופס את תשובותיי הידועות מראש. אחד מהם היה אותו קצין שהעביר אותי פלוגה בכליאתי הקודמת, אבל הוא שידר עסקים כרגיל. לבסוף נשלחתי לתא המתקבלים של הכלא, שנמצא בפלוגה ב'. בכניסה לפלוגה ערכו חיפוש נוסף על גופי וחפציי, אך גם שם כבר הכירוני והחיפוש היה עוד יותר מרושל מהקודם. נכנסתי לתא, התקלחתי והלכתי לישון. בכל הפעמים הקודמות ישנתי ללילה בתא המתקבלים ב-ב' והועברתי ל-א' למחרת בבוקר. עד כאן הכל התנהל כרגיל.

ההשכמות למחרת היו ב 5:30, ב-5:50 יצאנו לרחבת הפלוגה לספירות בוקר, הלכנו לארוחה, משם לקנטינה, משם לנקות את התא, ואחרי שמילאנו טופס נוסף בו סימנתי את אותן התשובות שסימנתי כבר חמש פעמים לפני כן, נשלחנו לראיון מ"פ. כל המפקדים כבר הכירו אותי ושאלו לשלומי ואם לא נמאס לי כבר לחזור לכלא שוב ושוב. המ"פ סימנה את תשובותיי הקבועות בטופס הראיון שלה בפעם השישית, יצאתי וקיבלתי הוראה מאחד המפקדים לקחת את כל חפציי מתא המתקבלים ולחכות ב'חמ"ל'. החמ"ל הוא ריבוע מגודר ומקורה קטן בכניסה לפלוגה, שם מרכזים את החיילים שבדיוק נכנסו לפלוגה ועוד צריכים לעבור חיפוש או אלו שבדיוק מתכוונים להוציא לפלוגה אחרת, לבתי דין, להפניות רפואיות עבודות אסירים או כל מקום אחר. התיישבתי שם וקראתי ספר בזמן שנשלחו לשם אט אט רוב המתקבלים מערב קודם. לבסוף הגיע אחד המפקדים בשביל להעביר אותנו לפלוגה א' הוא פקד עלינו לעמוד ב-ח', הקריא שמות ולבסוף שאל "יש כאן מישהו שלא הקראתי את השם שלו?".

"כן המפקד" עניתי.

הוא הסתכל לרגע ברשימה ואמר: "תחכה לי ברחבת הפלוגה". כל שאר האסירים בחמ"ל יצאו מהפלוגה ולבסוף ניגש אליי אחד המפקדים ואמר "לך לטלפון, תעשה שיחה של 7 דקות כולל זמן חיוג, וכנס עם הדברים שלך לתא 3". זה כבר לא היה כרגיל, מישהו החליט להשאיר אותי בפלוגה ב'.

  1. פלוגה ב' נחשבת לפחות קשוחה מפלוגה ג', אבל יותר מפלוגה א'. זו פלוגת תאים, להבדיל מ-א' שהיא פלוגת אוהלים, המשמעת נחשבת הדוקה יותר והאסירים נחשבים "כבדים" יותר, או בגלל התיקים שבגינם הם נכלאו או בגלל התנהגותם בתוך הכלא. נכנסתי לתא עם שמונה מיטות קומותיים, שירותים ומקלחת. מידות התא היו בערך 6×8 מטרים, ובכל אחד מקירותיו הארוכים נקבעה שורת חלונות מסורגים צמודים לתקרה ובגובה של כחצי מטר. בגלל השהיה בתאים או בגלל סיפורי חייהם הקשים יותר, היו רוב האסירים עצבניים יותר מבפלוגה א', אבל גם שם הצלחתי תוך מספר ימים להסתדר עם כולם ולהפוך לחבר של רובם.

אחד ההבדלים החיוביים שהבחנתי בהם היה, שבפלוגה א' כל שיחת היכרות מתחילה בשאלות: "איך קוראים לך?", "מאיפה אתה?" ולבסוף "על מה אתה פה?". בפלוגה ב' לעומת זאת השאלה האחרונה נחשבת לפעמים ללא מנומסת, לפחות בתחילה, ולכן לא הייתי צריך להפוך כל שיחת היכרות לוויכוח פוליטי או התחכמות בנוסח "אין לי כוח לדבר על פוליטיקה עכשיו". הבדל מעניין נוסף היה החיפוש הבלתי פוסק אחרי צלמים. צלמים, למי שלא מכיר את המונח, הם אסירים שתחת איומים או הבטחות מסויימות הסכימו לשתף פעולה עם המודיעין של הכלא ולדווח להם על כל דבר בעייתי שהם עדים לו בתא. בפלוגה א' העניין הוא נושא בעיקר לבדיחות וירידות הדדיות, וב-ב' לעומת זאת הוא נושא לחשדות בלתי פוסקים שלא פסחו גם עליי: "אם הוא בוגד בעם שלו למה שלא יבגוד בחברים שלו". והבדל טיפה מפתיע דווקא הוא שבפלוגה א' הייתי בין היחידים שניצלו את הזמן לקריאת ספרים ובפלוגה ב', מכיוון שתקופות המאסר ארוכות יותר, עשו זאת כמעט מחצית מן האסירים.

  1. החלטתי לנסות לרדת לעומקו של עניין ולהבין למה נשארתי ב-ב'. תחילה שאלתי מספר מפקדים, למרות שידעתי שאינם אמורים תמיד לדעת למה כל אסיר משובץ בפלוגה שבה הוא משובץ. רובם חשבו לרגע ואמרו "טוב, זה בטח בגלל שאתה פה כבר כל כך הרבה פעמים". אבל הכרתי אסירים אחרים שהגיעו לכלא כבר שש פעמים ואף יותר, ועברו כרגיל לפלוגה א' אלא אם כן הואשמו בעבירות חמורות יותר או עברו עבירות משמעתיות בתוך הכלא. ביום הרביעי נקראתי לראיון מ"מ וניצלתי את ההזדמנות לשאול גם אותה אם היא יודעת למה נשארתי ב-ב'. היא טענה שיש פקודה שאומרת שמי שמגיע לכליאתו הרביעית ומעלה צריך אישור מיוחד בשביל לעבור ל-א'.

אני עוד המשכתי לתהות אם נפלתי בין הכיסאות או שמישהו בחר להתנכל לי. בשבוע השני לכליאתי עברתי לעבוד במטבח הראשי, שם פגשתי חברים שהכרתי מכליאותיי הקודמות ולרובם לא היה שום ספק מה הסיבה. "מה קורה הלל? איך לא ראיתי אותך בפלוגה?".

"אני ב-ב'".

"טוב זה בטח בגלל ההפגנה".

"יכול להיות, זה גם מה שאני חשדתי".

"זה מובן מאליו" הם סיכמו בדרך כלל. ואכן ככל שעבר הזמן השתכנעתי שזה לא יכול להיות מקרה, שדווקא לגבי, ודווקא בכליאה השישית הוחלט לאכוף את הפקודה.

הפגנה חוקית

ביום שבת האחרון לכליאתי החמישית "יש גבול" ערכו הפגנת תמיכה נוספת בי, והפעם נתקלתי בקצין מודיעין אחר, שנלחץ עוד יותר מהקודם. עוד לפני שההפגנה החלה נכנס המ"פ התורן למחלקה ושאל: "מי זה הלל גרמי? תעלה על מדים ובוא איתי".

בזמן שהתלבשתי שמעתי פעיל פותח את ההפגנה: "בוקר טוב כלא שש, בוקר טוב למב"ס ולקצין המודיעין…" המ"פ התורן הגיע מיד לזרז אותי "לא חשוב לי ממש השרוכים כרגע".

כמו בפעם הקודמת הלכתי למשרדי הסגל והתיישבתי בחדר יחד עם קצין מודיעין. הפעם הוא בחר לפתוח את השיחה בשאלה מעניינת: "אני רואה שעלית מג'מייקה".

"נכון".

"למה עלית?" הוא שאל.

"אה, לא בדיוק עליתי משם, פשוט אבא שלי קיבל שם ג'וב לשנתיים" הסברתי.

"ואתה נולדת שם?".

"כן, אבל כל המשפחה שלי מישראל".

אחרי שככל הנראה הרווחתי את תושבותי הלגיטימית הוא עבר נושא, הוא שאל מי ארגן את ההפגנה, סיפרתי לו עוד פעם מי זה "יש גבול", הוא שאל כמה אנשים פעילים ב"יש גבול" ולבסוף קבע: "טוב תראה יש לך שתי אופציות כרגע, או שאתה מתקשר אליהם שיפסיקו את ההפגנה, או שאני מעביר אותך ל-ג'".

פלוגה ג' נחשבת לפלוגה הכי קטנה, שמורה וקשוחה בכלא, שמיועדת לתיקים הכי כבדים והאסירים הכי בעייתיים. האיום הזה הפתיע אותי והתחלתי טיפה לגמגם: "תראה, כבר הייתה הפגנה אחת כזו והקצין מודיעין הקודם שהיה כאן לא עשה מזה כזה עניין גדול".

"בסדר אבל עכשיו אני פה, ואני יש לי משהו בראש, אני נעול" הוא ענה בקשיחות והמשיך בשאלה: "אתה רואה מה זה עושה למחלקה שלי?".

"אני רואה, אסירים קצת מתלהבים מהאקשן" עניתי.

"הם מותססים" הוא הטעים, "או שאתה מתקשר אליהם שיפסיקו עכשיו או שאתה עובר ל-ג' ומתקשר משם", הוא המשיך כאילו יש לו איומים נוספים לשלוף מהשרוול.

"תראה אני לא מכיר את החוקים של הצבא" ניסיתי כיוון אחר, "אני גם לא רוצה להכיר" התחלתי טיפה להתעצבן, "אבל ההפגנה הזאת חוקית לחלוטין וגם לא אני ארגנתי אותה, אז זה לא נראה לי…" התחלתי לגמגם, "זה לא נראה לי ראוי…" המשכתי לחפש את המילים המתאימות "לא נראה לי פשוט שאתה יכול לעשות את זה" סיכמתי.

אני לא זוכר את רצף השיחה המדויק אבל מאוחר יותר הוא שאל "טוב, מאיפה אתה בארץ?" ולפני שהספקתי לענות הוא הוסיף "מתל אביב?".

"לא" עניתי "מישוב קטן בצפון, יודפת אם זה אומר לך משהו".

משם הוא עבר לפוליטיקה ושאל "טוב אני רוצה להבין אותך, בוא נדבר, בתור ימני, עזוב ימני בתור מישהו שאוהב את המדינה ושמאלני…". פה כבר ממש התחלתי להתרתח והתפרצתי: "אתה מנסה להגיד ששמאלנים לא אוהבים את המדינה?".

"לא אני יודע שגם שמאלנים אוהבים את המדינה…" הוא אמר.

"אז אל תנסה להכניס לי מהצד כל פעם" התפרצתי עוד פעם, עברו בראשי השאלה על ג'מייקה, על תל אביב, ועכשיו העקיצה זו ולא הצלחתי לשמור על האיפוק הרגיל שלי והמשכתי "אתה ביקשת שנדבר ישיר אז בוא נדבר ישיר!" ותוך כדי שאמרתי את המשפט האחרון קירבתי את הכיסא שלי לשולחן בהיסח הדעת.

"מה אתה מקרב את הכיסא לשולחן?" הוא שאל "אתה חושב שאתה יכול לנצח אותי כאן במשהו?!".

"אני לא מנסה לנצח אותך בשום דבר!" עניתי.

"טוב!" הוא ענה ויצא מהחדר. שמעתי אותו מדבר בחוץ עם כמה אנשים. הוא אמר להם משהו לגבי פלוגה ג'. אחרי כמה רגעים הוא חזר לחדר כמחפש משהו ושאלתי: "אתה מעביר אותי ל-ג' עכשיו?".

"כן".

טוב אני רק רוצה שיחת עורך דין".

"שיחת עורך דין תקבל ב-ג'" הוא אמר.

"בסדר גמור" עניתי. האמת היא שהסיבה היחידה שרציתי שיחת עורך דין היא בשביל לספר למשפחה והחברים שבחוץ מה קורה איתי, כי ידעתי שאם אעבור לפלוגה ג' אקבל הזדמנות לשיחת טלפון אישית רק ביום שלמחרת, אבל יכול להיות שזה תרם במשהו לשינוי הטון שהגיע מאוחר יותר.

עברתי פלוגה בהליך מזורז בלי "אישור מעבר" ובינתיים בלי הציוד שלי. מכיוון שכך ישבתי על אחת האדניות בחצר הפלוגה עד שיגיעו האישורים והציוד וחיכיתי. בזמן שחיכיתי הופיע עוד פעם קצין המודיעין, לקח אותי הצידה והבהיר, שהוא מעביר אותי רק עד הבוקר, וזה לא צעד ענישתי אלא צעד שנועד להבטיח את בטחוני האישי מפני אסירים מותססים בעלי דעות פוליטיות שונות שעלולים לנסות לפגוע בי. למען האמת אני לא מאמין שהקצין תכנן לעשות משהו לא חוקי או לא ראוי (אני לא באמת יודע לאיזו קטגוריה מה שהוא עשה נכנס), אני גם לא מאמין שהיה שום ניסיון טיוח מתוכנן. אני מעריך שהוא עצמו היה די מבולבל, ושהאיום להעביר אותי ל-ג' מראש נבע מטעמים מעורבים אבל העובדות הן:

1. שתחילה המעבר הוצג כאיום וקלף מיקוח.

2. שלמרות האיום שאני אאלץ להתקשר מ-ג' מרגע שעברתי ל-ג' לא נעשו שום נסיונות נוספים לשכנע אותי לעשות כן, והמפקדים, למרות המשמעת הקשוחה שנאכפת בפלוגה, התנהגו אליי במלוא הכבוד הראוי.

3. שהיה אסיר נוסף בפלוגה, אדם רפאלוב, שגם את שמו צעקו בהפגנה, והקצין שטוען שהוא כל כך דואג לשלומי, לא טרח לאתר אותו ולדאוג גם לשלומו שלו.

נ.ב. תודה רבה לכל הפעילים של "יש גבול" ולכל שאר האנשים שהגיעו להפגנה, הצלחתם בהחלט להלחיץ את הכלא, הסמב"ס אפילו העבירה פקודה לעכב פעילויות מסוימות בסדר היום של הכלא ואני כבר מחכה להפגנה הבאה, שאזכה לראות מתוך הכלא או להשתתף בה בעצמי אם אקבל פטור מהצבא עוד לפניה.

לילה לבד במעצר

1. הפעם הרביעית שהגעתי לבקו"ם הייתה יומיים לפני ערב כיפור, והמעצר היה ריק לחלוטין, הייתי העצור היחיד. נכנסתי לחדר המשפט שם ישבו חיילת במדי ב' מוכתמים בצבע, וקצין עם שני פלאפלים. "אז למה אתה מסרב להתגייס? בוא נשמע" הוא שאל בחיוך עצור כשל אדם המצפה למעט בידור באמצע יום עבודתו.

אני הייתי עייף. קמתי אחרי לילה של מרתון סדרות אחרון לפני החזרה לכלא. ידעתי גם, ממשפטים קודמים, שדיון מעמיק אני לא אצליח ליצור איתו, אז רק אמרתי בחצי מלמול: "אני רוצה לקבל פטור מהצבא ולעשות שירות לאומי, מעבר לזה אני יכול לדבר איתך הרבה על על הכיבוש ועל הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה כמדינה בעיניי, אבל אני מניח שזה לא באמת רלוונטי".

"אוקיי" הוא אמר בקול שאיבד טיפה מזחיחותו והמשיך: "אתה יודע שזה יכול להימשך ככה שנה ואולי אפילו יותר".

להבדיל מהשופט הקודם שפגשתי שמוצב בבקו"ם דרך קבע, ואף סיפר לי שהוא יו"ר וועדות המצפון, הנחתי ששופט זה משוייך לחיל הים, בגלל מדיו הלבנים. לכן, למרות שאני ידעתי שקביעתו האחרונה הייתה הגזמה פרועה, לא הייתי בטוח שהוא יודע זאת ורק אמרתי: "אני יודע למה נכנסתי" בקול שלו.

"טוב, אתה כבר היית בכלא, אתה יודע שזה מין זמן אבוד" הוא אמר בנסיון להמשיך להיות מאיים, אך הוא פעם הוא זה שהתחיל לדבר בחצי מלמול.

"אני יודע למה נכנסתי" המשכתי עם הסוס המנצח.

"טוב, נכבד את ההחלטה שלך" הוא אמר וגזר את גזר דינו הידוע מראש – 20 ימי מחבוש.

2. יצאתי מהמשפט, קיבלתי מזרון ונכנסתי לתא. למרות שהיה עדיין אחר הצהריים, הייתי עייף ונרדמתי. התעוררתי מדפיקה בדלת הברזל של התא, כבר היה חושך בחוץ ומפקד (ככה קוראים בצבא לסוהר) קרא לי לבוא לאכול. היינו שני האנשים היחידים במתחם המעצר. הלכתי אחריו לחדר האוכל של המתחם, שם קיבלתי חמגשית וסכו"ם חד פעמי. בחמגשית היו שלושה תאים, אחד עם צ'יפס, אחד עם סלט ואחד עם שני שניצלי תירס. החלטתי להכריח את עצמי לאכול כמה שיותר כדי שלא אהיה רעב מאוחר יותר. אכלתי את כל הצ'יפס. ניסיתי להכריח את עצמי לאכול את הסלט אבל התייאשתי אחרי ביס אחד. הצלחתי לאכול שניצל וחצי לפני שהגועל המתגבר גבר על הרעב המתפוגג.

3. הלכתי אחרי המפקד למחסן שבו הופקדו דבריי. הוא שאל אם אני רוצה לעשן, אמרתי שכן. הוא ניסה להדליק את האור, שלא עבד אז הוא הדליק את פנס הפלאפון שלו. הוא אמר לי לקחת כל מה שאצטרך בשביל להתקלח, לצחצח שיניים ולישון וכן כמה סיגריות שאני רוצה לעשן ויכול לסיים בעשר דקות. שאלתי אם אני יכול לגלגל והוא ענה "בעיקרון אסור, אבל אתה יכול".

התחלתי להוציא את כל מה שהוא אמר. באמצע הדרך הפלאפון שלו נכבה והמשכתי בחושך. כשסיימתי שאלתי: "אני חייב לגלגל כאן? כי יהיה לי קשה בחושך".

"תגלגל בחוץ, כי נגמרה לי הבטרייה" הוא ענה במעט מבוכה.

יצאנו החוצה והוא אמר לי: "תתחיל לגלגל וכשתדליק את הסיגריה אני אתחיל את הזמן".

התיישבתי על הספסל, גלגלתי סיגריה והדלקתי אותה. המפקד ישב מולי וחיכה. אחרי כמה שאיפות שאלתי: "אם לא הייתי כאן, לא הייתה צריך להיות כאן בכלל?".

"הייתי צריך להיות בבסיס אבל לא הייתי צריך לשמור עליך".

"כן התכוונתי שהיתה ב… זה" מלמלתי והחוותי עם ראשי לכיוון המגורים. הוא הינהן.

4. סיימתי את הסיגריה, הלכתי אחריו למקלחת ובדרך שאלתי: "אני יכול להכניס ספר לתא?". ידעתי שאסור אבל כלל אחד הוא כבר הסכים לחצות והחלטתי לנסות את מזלי.

"רק ספר דת" הוא נצמד לכללים הפעם.

הוא נתן לי שבע דקות להתקלח. המים היו קרים, אז הזדרזתי וסיימתי עוד קודם. חזרתי לתא אבל הפעם כבר לא הייתי ישנוני כלל. ניסיתי לחשוב על דרכים שונות להעביר את הזמן. נזכרתי ב"זר" של אלבר קאמי, שם מופיע אסיר שיושב לבד בתא ומעביר את הזמן במעין תרגיל זיכרון שבו הוא חוזר בראשו בפרטי פרטים על כל מה שנמצא בחדרו בבית. אבל התרגיל שיעמם אותי וגרם לי להתגעגע הביתה. ניסיתי להמציא בעצמי כמה תרגילים. תחילה ניסיתי לשנן מילים של שירים שאני אוהב, אבל גיליתי שגם מהשירים האהובים עליי ביותר אני לא זוכר יותר מחצי בית ופזמון. ניסיתי לחזור בראשי על מנגינות שאני מכיר בפסנתר, יחד עם האצבועים שלהם בשתי הידיים. התרגיל הזה דווקא היה מוצלח. משחק מוצלח אחר שמצאתי מאוחר יותר היה שינון לוח הכפל לטווחים ארוכים יותר ויותר. בעזרת שני המשחקים הללו והרהורים אקראיים העברתי את הזמן עד שנרדמתי.

5. מוקדם בבוקר, כשעוד היה חושך והשמיים אך החלו להתבהר, אותו המפקד העיר אותי ולקח אותי לחדר אוכל. קיבלתי סנדויץ' משקית עם גבינה בולגרית שהתייאשתי אחרי מחציתו. חזרתי לתא והמשכתי עם ה"משחקים" מהערב הקודם. אחרי פרק זמן לא ידוע קראתי למפקדים וביקשתי לשתות. הפעם הגיע מפקד אחר, על חצי ב' עם קעקוע שרבול מגובה מחצית זרועו הימנית ועד מתחת לחולצתו. הוא לקח אותי לברזיה, שם ראיתי עוד שני מפקדים יושבים על חצי ב'. ביקשתי עוד פעם להכניס ספר והפעם הם הסכימו. לקחתי את "איים בזרם" של ארנסט המינגווי, והעברתי את שארית הזמן בקריאה, עד שהעבירו אותי, יחד עם עוד עריק בקו"ם שהגיע אחרי ארוחת הצהריים לכלא שש.

אל ייאוש

כל אחד שנכנס לכלא שש עובר ראיון עם קצין המודיעין של הכלא. בדרך כלל מדובר בשורה של שאלות מוכנות מראש שהוא ממלא בטופס, אלא אם כן מישהו מעורר את התעניינותו. בפעם השנייה שנכנסתי עוררתי אותה כשאמרתי שאני סרבן אידיאולוגי. הוא העיד שהוא עצמו ימני קיצוני והוא מאוד מתעניין לשמוע למה אני מסרב, כי הוא אף פעם לא פגש מישהו כמוני. הוא סיים את השיחה בזה שהוא אמר: "אני מייעץ לך, בתור מישהו שכבר מכיר את המערכת הזאת 4.5 שנים, לחשוב מחוץ לקופסה, להכיר אותה איזה חודש או חודשיים, ממקור ראשון לא ממה שאתה קורא בעיתונים, ולהחליט". יכולתי להתחיל להתווכח איתו לגבי מי מאיתנו מושפע יותר מתעמולה, אבל חשבתי לשנייה ורק עניתי: "אני חושב שאני קיבלתי את ההחלטה הזאת, בניגוד לרוב האנשים סביבי, בגלל שחשבתי מחוץ לקופסא". הוא ענה: "אתה יודע זה מעניין מה שאתה אומר" ונתן לי ללכת.

ביום שבת האחרון "יש גבול" ערכו משמרת תמיכה בי מול כלא שש. לא הצלחנו לשמוע הרבה מהמחלקה אבל שמענו כמה סיסמאות: "הלל, הלל אל ייאוש, עוד נגמור עם הכיבוש", "לא פקידה ולא טנקיסטית, סרבנית ופמיניסטית" וכו'. כשהחל להתנגן השיר Jammin של Bob Marley אשר ביקשתי מבעוד מועד, שמעתי את אחד האסירים לידי, אומר משהו על ההפגנה ואסיר אחר עונה לו "איזה הפגנה, נראה לי זה סתם שני סטלנים עם רמקול וג'וינטים".

כמה דקות אחרי תחילת ההפגנה הגיע אחד המפקדים למחלקה וביקש ממני לבוא איתו. הלכתי איתו למשרד המ"מ, שם חיכה לי קצין המודיעין והזמין אותי להיכנס. הוא אמר לי שאין שום דבר לא חוקי בהפגנה, ושגם לא מעניין אותו מה הדעות שלי, זה לא רלוונטי ולא חלק מהאינטרס שלו כקצין מודיעין. אני לא זוכר את רצף השיחה המדוייק אבל הוא התחיל לשאול אותי סדרה ארוכה של שאלות, הוא שאל מי זה "מסרבות" ומי זה "יש גבול" ואיך בדיוק אני קשור אליהם. הוא שאל אם אני ארגנתי את ההפגנה, הוא שאל אם ידעתי עליה מראש, אם המשפחה שלי נוכחת בהפגנה. הוא שאל בשלב מסוים אם אני יכול להתקשר למארגני ההפגנה ולבקש שיפסיקו אותה, עניתי שאני יכול אבל לא רוצה. הוא המשיך ושאל מתי בדיוק נודע לי על דבר קיום ההפגנה, מי אמר לי עליה, עם מי מהמחלקה דיברתי עליה וכו'. כל הזמן הזה הוא רשם דברים בפלאפון שלו. הוא שאל אם אני מתכנן לברוח, או אם אני מנסה להסית אסירים נגד המפקדים, או אם אני מתכנן מרד. בשלב מסויים הוא שאל על החשיפה שהסיפור שלי קיבל, אמרתי לו שהתראיינתי לכלי תקשורת שמאלני והוא שאל "איזה? בצלם?", ניסיתי להסביר לו שבצלם אינו כלי תקשורת אבל לא הצלחנו להגיע להסכמה על הגדרתו של כלי תקשורת. הסברתי לו בשלב אחר שאני לא רואה את עצמי כמושא של ההפגנה, אלא אני רואה אותה כחלק מהמאבק שלי בכיבוש, הוא אמר לי: "כן ברור אתה רק חייל", ויתרתי על להעמידו על האירוניה שהוא עצמו חייל במלוא מובן המילה, רק עניתי "אפשר לראות את זה ככה". לבסוף הוא שלח אותי בחזרה למחלקה.

לפני שהספקתי להגיע למחלקה הוא קרא לי מרחוק לחזור. כשחזרתי הוא דיבר עם מישהו בפלאפון בחוץ בזמן שאני חיכיתי במשרד, המשפט היחיד שהצלחתי לקלוט משיחתו היה "אז מה אתה רוצה שאעשה איתו בינתיים?". הוא ניתק את השיחה וחזר לחדר. הוא אמר לי "בוא תסביר לי מה הדעות שלך בעצם, כי אני מת על שיחות כאלה". אני התחלתי לדבר והוא לא התווכח, הוא לא רשם שום דבר בפלאפון ובאופן כללי לא הראה הרבה עניין בשיחה, אבל כל פעם שהפסקתי לדבר הוא שאל שאלה נוספת. לבסוף הוא לקח את הפלאפון במעין שאט נפש והתקשר למישהו, הוא עוד פעם יצא מהחדר ולא שמעתי את כל השיחה, אבל הצלחתי להבין רק שהוא שואל אם להמשיך לחכות לבואו של אותו אדם, או לא. הוא חזר לחדר ואמר לי שאני יכול לחזור למחלקה, אבל הוא רק רוצה להזהיר אותי שלא אסית אף חייל. שאלתי אותו למה הוא קורא להסית, כי אני מדבר על דעותיי באופן חופשי לחלוטין. הוא התחיל לנסות להסביר ואז חידדתי את השאלה שלי: "אני פשוט מנסה להבין איפה עובר הגבול בין להגיד את דעותיי לבין להסית". הוא התחיל עוד פעם לדבר אבל אז התפרץ ואמר בחיתוך דיבור מהיר: "אתה ילד חכם, אתה יודע איפה עובר הגבול, אני לא צריך להסביר לך". הפעם באמת נתנו לי לחזור למחלקה אבל ההפגנה כבר נגמרה.

שאלתי אסירים אחרים מה עוד היה בהפגנה שפספסתי. אחד האסירים במחלקה ניגש אליי ושאל: "בשבילך עשו את ההפגנה?", עניתי שכן והוא אמר שהוא חב לי תודה על זה שבזכותו הורידו אותו מהשמירה שעתיים לפני הזמן, והוא הוסיף בהתלהבות "גם שרקתי במשרוקית וקראתי למפקדים: 'יש התארגנות בצד השני של הכביש'". אחרי זה דיברתי בטלפון עם מתן הלמן, אחד הסרבנים הפומביים האחרונים, והבנתי שאולי אותו אדם שלא הגיע לדבר איתי לא הייתה הסיבה היחידה שהוא משך זמן, הוא סיפר לי לדוגמא שכל פעם שהתקיימה הפגנה דומה לכבודו המפקדים הוציאו אותו מהמחלקה ושלחו אותו לבצע איזושהי עבודה במקום רחוק ככל האפשר מההפגנה. אבל הרווח הכי גדול היה, שמאז אותו היום, כל פעם שאני שוטף כלים, נאנח כשאנחנו צריכים לקום מוקדם בבוקר או לעמוד ב-ח' או סתם עובר באוהל, מישהו צועק לי: "הלל הלל אל ייאוש".

הילד הכי חנון במחלקה

היו לי אינספור ויכוחים על פוליטיקה בכלא, חלקם היו מעניינים מאוד ואת חלקם אני מצטער שבכלל התחלתי. אותו יום היה לי ויכוח שהתחיל בצורה מעניינת ומתורבתת, אבל לאט לאט משך אליו עוד ועוד אסירים משועממים ששמחו על טיפת האקשן שהוא סיפק. לאט לאט הטונים עלו והשפה התדרדרה. הייתי צריך לחזור שוב ושוב על ההצהרות שאני לא תומך בטרור, שאני לא רוצה לגרש את כל היהודים מהארץ ושאין לי מושג מה תהיינה דעותיי תחת השפעת טראומה משפחתית שעלולה להתרגש עלינו כתוצאה מפעילות טרור, (טפו טפו טפו, חמסה חמסה, וכיוצא באלה מסי שפתיים שנזרקו לאוויר), אף אחד לא יכול לדעת מה תהיינה דעותיו אחרי אירוע שכזה. את סוף הוויכוח ניסיתי לנהל מול עשרים אנשים במקביל, שכל אחד צועק ומטיח בי האשמות שונות ומשונות ואני לא מצליח להשחיל מילה. לבסוף התייאשתי, עזבתי את האוהל בהפגנתיות והלכתי אל פינת העישון כשמאחורי אני עוד שומע משפטים בנוסח "הוא הולך כי אין לו מה להגיד", "מה אתם מתנפלים עליו שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה", "מה הייתי עושה אם הייתי פוגש אותו בחוץ" ועוד. זה היה יומי הראשון במחלקה החדשה ועד הערב לא נותר בה אסיר שלא הכיר את "השמאלני".

המחלקה החדשה הייתה א.עבודות. פלוגה א' בכלא 6 מתחלקת כפי שכבר הסברתי בפוסט קודם, ל-א.משמר ו-א.עבודות. מעבר למחלקת עבודות נחשב צ'ופר שניתן לאסירים הממושמעים ביותר במחלקת משמר, בין השאר בגלל שהמשמעת במחלקה זו הדוקה הרבה פחות. האיום האולטימטיבי של המפקדים בעבודות, הוא שהם יחזרו להתנהג עמנו כפי שהם מתנהגים עם משמר. אותו יום אחת המפקדות הרגישה שהגדשנו את הסאה והחליטה, כרבע שעה לפני הספירות, להעמיד את כולנו ב-ח' עד הספירות. עד כמה שארוע כזה היה שכיח במשמר בעבודות הוא היה דרמטי. אבל בזמן שאנחנו עמדנו בשקט וחיכינו המפקדת קברה את ראשה בנייד. אט אט, עוד אסיר ועוד אסיר עזב את ה-ח' והתיישב בצד. בהתחלה גם אני לא שמתי לב, בשלב מסויים נשארנו רק אני ועוד מספר אסירים סביבי, איפה שפעם עמד הבסיס של ה-ח', התלבטנו אם להמשיך לעמוד, וכל פעם עוד אסיר עזב את החבורה. לבסוף המפקדת הרימה את הראש ולא הבינה מה קרה. היא רצתה לכעוס ובמקום זה התפוצצה מצחוק וכולנו הצטרפנו. הם צחקו עוד יותר כשהם שמו לב שהאסיר היחיד שעדיין עמד איפה שהוא היה אמור היה "השמאלני", "והוא בכלל לא רוצה להתגייס".

למה בעצם אני כאן?

אני עומד בח' עם שאר הכלואים במחלקה, מתחת לרשת צל שאך בקושי מקלה את חום השמש הקופחת. אנחנו לבושים במדי אסירים צה"ליים, שהם למעשה מדי מארינס אמריקאים ישנים. המדים האלו חמים עוד יותר ממדי צה"ל הרגילים, ואנחנו מזיעים מכל נקודה אפשרית בגופנו. פני מכוסות זיעה, ואני מרגיש טיפות זיעה זולגות במורד גבי ורגלי, אך מכיוון שהן זולגות מתחת למדים, הרוח לא מקררת אותן, והן לא מקררות אותי, והן זולגות לשווא.

אנחנו עומדים שם ומקשיבים לאחד המפקדים צורח עלינו. לפעמים כבר קשה לעקוב אחרי הסיבות לצעקותיהם, לא ברור אם הם מתלוננים עלינו או על חייהם שלהם. הם יכולים באותו משפט להתלונן שהמחלקה מלוכלכת, שהם כבר היו אמורים לצאת הביתה, ושכל החיילים שונאים את כל המ"צים. כבר ביום הראשון שהגעתי לכאן החלטתי ביני לבין עצמי לא לקחת ללב שום דבר מהשטויות שהם אומרים, למדתי גם שהרוב המוחץ של איומיהם לא מתקיים: מעולם לא באמת עמדנו חמישים דקות בח', ואף אחד מעולם לא עלה למשפט או נשלח לבידוד כי הוא זז בח' או התחצף לאחד המפקדים. אבל לפעמים זה נהיה פשוט מתיש לעמוד שם ולספוג את זעמם.

אני לא רוצה להעביר את המסר הלא נכון. השהייה בכלא שש הרבה יותר סימפטית משאי פעם דמיינתי שהייה בכלא. אנחנו ישנים באוהלים פתוחים וארוכים, כעשרים כלואים באוהל, רואים את הקצוות של הרי הכרמל מצד אחד ולפעמים מצליחים לראות את הים מהצד השני. האתגר העיקרי רוב היום הוא בסך הכל להעביר את השעמום. אבל מעת לעת, כשהמפקדים כנראה מרגישים שתלונותינו הגדישו את הסאה, הם מקדישים את צעקותיהם בח' לכך שלא הם האחראים לעובדה שאנחנו כאן, שזה לא מעניין אותם אם נהנה כאן או לא, ושזה לא מעניין אותם למה אנחנו כאן. וברגעים שכאלו, אני באמת מתקשה לזכור לפעמים למה אני כאן.

אי אפשר אפילו להשוות את הסבל שאני חווה לסבל שחווים כל אותם אנשים שלמענם אני נלחם, חמישה מיליוני פלסטינים משוללי זכויות שחיים בין הים לירדן. אני מנסה להיזכר גם בעובדות סטטיסטיות על סבלם, וגם בסיפורים אישיים, שקראתי או שמעתי ממקור ראשון. ובכל זאת בין אגלי הזיעה חוזרת השאלה, איך בדיוק העובדה שאני נמצא כאן עוזרת למישהו. האם היא תגרום למישהו לחשוב פעם נוספת על כל מה שהוא מאמין בו, האם מישהו באמת ישנה את דעתו בגללי, והאם כל זה באמת ישנה לבסוף את מציאות החיים של איזשהו פלסטיני. אין לי שום דרך לדעת את זה ובטח שלא לכמת את זה, אין לי גם שום דרך למדוד או לכמת את המאמצים שלי, לכן אין לי שום דרך מעשית להחליט אם המאמצים האלו מוצדקים. אני נאלץ להחליט את זה מהלב, בעזרת טיעונים סנטימנטליים בלבד, ואני מחליט שכן. אני מחליט שכן כי אני יודע שכל חיי אני אהיה גאה שברגע הקריטי בחרתי ללכת אחרי מה שאני מאמין בו ולעשות את הדבר היחיד שנראה לי מוסרי, שבחרתי את הצד הנכון, בעיניי, של ההיסטוריה ולא הייתי מוכן לוותר למרות שנראה שהצד הנכון של ההיסטוריה הולך להפסיד.

כמה ימים אחרי זה ישבתי באחד ממגדלי השמירה סביב הכלא, וניסיתי להבין איך בכל זאת מצאתי את עצמי מאייש עמדת שמירה של הצבא. החלטתי לא להתגייס לשום יחידה בצבא, עם נגיעה ישירה לכיבוש או בלעדיה, כי אני מאמין בסירוב טוטלי. החלטתי לא להיות פקיד ולא טייס כי בכל מקרה כזה אני אאייש תפקיד שהמערכת צריכה, בכל מקרה כזה אני אהיה חלק ממאגר כוח האדם שבו הצבא משתמש כרצונו למכלול הלא מוסרי של מעשיו. ובכל זאת, אני מוצא את עצמי יושב במגדל שמירה, למרות שבהעדרי היה צריך לשבת שם מישהו אחר, ובצורה עקיפה יותר או עקיפה פחות, היה גובר הלחץ על מצבת כוח האדם של הצבא.

ניסיתי לשחזר בראשי את הצעדים שהביאו אותי מהחלטה על הימנעות טוטאלית מהשתתפות במעגל הדמים לנקודה זו. אחרי שהחלטתי להימנע מגיוס, התלבטתי לאורך תקופה ארוכה איך בדיוק לעשות זאת. לבסוף, החלטתי לעשות זאת פשוט בדרך של סירוב פוליטי גלוי. קיבלתי את ההחלטה הזאת מתוך אמונה באי-ציות אזרחי, קיבלתי אותה כי העדפתי להילחם למען הצד הנכון של ההיסטוריה, ולא רק להימנע מעזרה לצד הלא נכון שלה. אבל ההחלטה הזו גררה איתה קונפליקט, כי בלתי אפשרי לשהות בכלא כליאה אחר כליאה בלי לשתף פעולה עם סגל הסוהרים, ושיתוף פעולה כזה כולל בין השאר עלייה למשמרות במגדל.

שיתוף פעולה כזה יכול לכלול גם תפקידים אחרים, כמו שמירה באגף הבידוד, עבודות מטבח, עבודות רס"ר, ואפילו עבודות חוץ בבסיסי אספקה ומזון או בבתי כלא אחרים. כל התפקידים הללו גוררים קונפליקט, כי בלי לשים לב אני יכול פתאום למצוא את עצמי בכל זאת מועיל לצבא. ואם אני מועיל לצבא יותר משאני עול עליו, ואני לא מצליח למצוא טיעונים מעשיים שיצדיקו את שהותי שם, אני נתקע עם טיעונים סנטימנטליים מול תועלת ממשית שאני מביא לצבא. העול שאני מביא לצבא מתבטא במשאבים ובכוח האדם שנדרשים כדי להפעיל את בסיס הכליאה. התועלת מתבטאת בעזרתנו לכלוא ולכלכל את האסירים שמסיבות נפשיות או אחרות לא משתפים פעולה עם המערכת, ובעזרתם של אסירים מסוימים (אני לא אסכים לקבל את התפקידים הללו) להפעיל בתי כלא אחרים ובסיסי אספקה ומזון. למרות שהטיעונים הללו הם טיעונים מעשיים, גם אותם אין דרך למדוד ולהשוות ושוב פעם אני נאלץ לקבל החלטה אינטואיטיבית. אחרי שהשקעתי שנים בחשיבה אנליטית על השאלה האם מוסרי להתגייס, אני נאלץ להחליט מהלב, גם עכשיו בכל רגע, האם שווה לסרב באופן גלוי ולשבת על זה בכלא. ההחלטה שלי בינתיים נשארה נחושה, אבל היא לימדה אותי, כאדם שתמיד מתגאה בתפיסת העולם האנליטית שלו, לקבל החלטות בדרך ובאופן שלא ידעתי קודם.

ההצדקה של אי ציות אזרחי בישראל לאור כתביו של ג'ון רולס:

ג'ון רולס, אחד הפילוסופים פורצי הדרך של המאה ה-20, הקדיש מאמר ב-1966 להצדקה של אי ציות אזרחי בדמוקרטיה חוקתית. במאמר זה הוא מפרט את התנאים שבעיניו מצדיקים אי ציות אזרחי.ממש רגע לפני שאני מסרב וכנראה נכנס לכלא אני רוצה לפרסם ניתוח שלי על תקפותם של תנאים אלו למצב בישראל. אני לא מומחה לפילוסופיה ומעולם לא למדתי פילוסופיה, אני לא רואה את הניתוח הזה כניתוח שעומד בסטנדרטים פילוסופיים כלשהם אלא רק כדרך לבטא הרבה מהמחשבות שלי על סירוב גיוס בישראל. אני משתמש בדרך הזאת כי כשקראתי את ג'ון רולס התרשמתי למצוא מחשבה בהירה שמבטאת בצורה פורמלית ומסודרת הרבה מהמחשבות שלי עצמי, וכשמצאתי את המאמר שעוסק באי ציות אזרחי, ראיתי שהוא משקף את הרבה מהמחשבות שליוו אותי לפני שהחלטתי בעצמי לנקוט בדרך של אי ציות ולסרב להתגייס לצה"ל.

דוקטורינת האמנה החברתית:

 

רולס פותח את המאמר בחזרה על עקרונות האמנה החברתית ועקרונות מסך הבערות שעליהם מבוססת רוב התאוריה המדינית שלו. לתפיסתו אלו הם התנאים שיוצרים מחויבות לציות אזרחי. לפי פרשנותו, העקרונות הללו קובעים שמבנה חברתי הוא מבנה צודק, אם ורק אם, אנחנו יכולים בכנות לדמיין את כל חבריו מסכימים לייסדו אילו היו נמצאים במצב של חירות מקסימלית ושוויונית. מצב של חירות מקסימלית שוויונית הוא מצב שבו כל פרט בחברה רשאי לעשות כל דבר שלא פוגע בשום פרט אחר. מצב זה נקרא מצב של חירות מקסימלית שוויונית כי זהו מצב שמאפשר לכל פרט את החירות המקסימלית שיכולה להתאפשר ללא פגיעה בחירות של פרט אחר.  לעקרונות האמנה החברתית יש פרשנויות שונות, וכל אחת מהן משתמשת במצב יסודי אחר שעל פיו אנחנו צריכים לקבוע עם מבנה חברתי הוא צודק או לא. המצב היסודי, במיוחד בגרסתו של רולס, לא מתואר כמצב שהתקיים אי פעם בהיסטוריה, אלא כניסוי מחשבתי בלבד. עקרון מסך הבערות הוא תוספת משמעותית שרולס הציע לרעיון האמנה החברתית. לפי עקרון זה הפרטים שהסכימו לאמנה החברתית לא היו מודעים לא למקומם הצפוי בתוך החברה המתהוות, לא לכוחם הכלכלי ולא אם הם משתייכים לקבוצות רוב או מיעוט אלו או אחרות בתוך החברה.

לדעתי, תנאיו של רולס לחברה צודקת לא מתקיימים בגבולותיה הממשיים של ישראל. מכיוון שכל התושבים בין הים לירדן, בישראל, בגדה המערבית או ברצועת עזה, נמצאים תחת מבנה פוליטי אחד. ההחלטות הקריטיות יותר לחייהם של בני כל אחת מן הקבוצות הנ"ל, מתקבלות על ידי ממשלת ישראל. ישראל מנהלת תהליך של דמוקרטיה פורמלית, אך כוללת בתהליך זה רק שמונה מיליון מתוך שלושה עשר מיליוני האנשים שנתונים למרותה. אני לא יכול לדמיין בכנות פרטים שלא יודעים אם הם ייחשבו לאזרחים או לא, מסכימים לייסד מבנה חברתי שבו חלקם נחשבים לאזרחים וחלקם משוללים כמעט מכל זכות. אני לא חושב שפרטים חופשיים ושוויוניים היו מסכימים למבנה חברתי שבו קבוצה אחת נהנית מחירויות שבאות על חשבון חירויותיה של הקבוצה השנייה, על חשבון בטחונה האישי ועל חשבון פגיעה חמורה כל כך בחייהם היומיומיים של חבריה.

הנימוקים לציות לחוק לא צודק:

הוא ממשיך את מאמר בפירוט כמה נימוקים שמצדיקים, בתנאים מסוימים, ציות לחוקים לא צודקים. הוא טוען שכפי שתקפותו המשפטית של חוק היא לא סיבה מספקת לציית לו, אי הצדק שלו הוא לא סיבה מספקת להפר אותו. התנאי שרולס מציב לציות לחוקים לא צודקים, הוא שחוקים אלו ינבעו מפרוצדורה חוקתית צודקת, פרוצדורה חוקתית שאנחנו יכולים כתרגיל מחשבתי לדמיין נוצרת מתוך קבוצה של פרטים חופשיים ושווים. לתפיסתו של רולס, חוקה כזו היא חוקה דמוקרטית. מעניין לציין שהצדק כפי שנובע מקונספציית האמנה החברתית הצד המהותי של דמוקרטיה לפי תפיסתו של רולס, והכרעת הרוב היא הצד הפרוצדורלי.

כשאנחנו מנסים לבחון את תקפותו של תנאי זה למצב השורר בישראל, אנחנו נתקלים בשתי בעיות, הראשונה יותר טכנית והשנייה יותר עקרונית. הבעיה הטכנית היא שבישראל מעולם לא יוסדה חוקה שלמה וקוהרנטית בצורה שמתאר רולס. אבל אנחנו יכולים לעקוף את הבעיה הזאת בזכות העובדה שחוקקו בישראל מספר חוקי יסוד שמשמשים פחות או יותר כחוקה וחלקם מנסים לעקוב אחרי העקרונות המהותיים של דמוקרטיה, ושפרוצדורת החקיקה של ישראל עוקבת פחות או יותר אחר העקרונות הפורמליים של הדמוקרטיה. הבעיה השנייה היא שגם העקרונות המהותיים וגם הפרוצדורליים תקפים רק על חלק מבני האדם הנתונים למרותה של ישראל. הכרעת הרוב בכנסת לרוב מייצגת מיעוט מבין כל התושבים בין הים לירדן, וחוקי היסוד הנוגעים לזכויות האדם תקפים רק לגבי אזרחי המדינה ובמקרים חריגים לגבי תושבי הגדה המערבית. לכן, לפי דעתי בעוד שיש הצדקה לציית לחוקים לא צודקים שנוגעים לחברה הישראלית בגבולותיה הרשמיים, אין שום הצדקה לציית להחלטות ישראל הנוגעות לחייהם של תושבי רצועת עזה והגדה המערבית. שירות בצה"ל מחייב הוצאה לפועל של החלטות כאלו באופן יומיומי או הימצאות בקונפליקט אינסופי עם המערכת.

מקומו של אי ציות אזרחי בדמוקרטיה חוקתית:

משם רולס פונה לתיאור מקומו של אי ציות אזרחי בדמוקרטיה שנוסדה באופן חוקתי אך סטתה ממנו. הוא מתאר אי ציות אזרחי כפעולה לא אלימה שנועדה לפנות אל חוש הצדק של הרוב בטענה שהכללים הבסיסיים שמחייבים ציות לחוק לא מתקיימים. אי האלימות של המהלך מבוטאת על ידי מוכנות לעמוד בפני העונשים הקבועים בחוק על מהלך שכזה, והפנייה אל חוש הצדק של הרוב מבוטאת על ידי הצגה כנה וגלוייה ככל הניתן של הסיבות למהלך.

לטעמי אי ציות אזרחי בצורת סירוב גלוי להתגייס לצבא עומד בכל התנאים הללו. זה אי ציות למלא פקודות שמשוללות כל יסוד דמוקרטי ומתחזקות משטר לא דמוקרטי שנמשך לאורך רוב ימי המדינה, ומיותר לציין שסירוב גלוי הוא סירוב שמביע נכונות לשבת בכלא צבאי את התקופה הנדרשת ומאמץ לעורר הד ציבורי ותקשורתי. הערה אחרונה שראוי להוסיף על המקרה שלנו היא, שהשימוש במילה רוב לאו דווקא מתאימה במצב שבו כל כך הרבה מהפרטים בחברה כלל לא זוכים לזכות הצבעה והרוב הוא רוב מלאכותי בלבד שנוצר מתוך ספירת קולות סלקטיבית.

ההצדקה של אי ציות אזרחי:

 

בנוסף רולס מציב שלושה תנאים הכרחיים להצדקתו של אי ציות אזרחי: שאי הציות מתבצע לאחר תקופה ממושכת של התנגדויות בכלים מקובלים; שאי הצדק יהיה הפרה ברורה של עקרונות החירות האזרחית השווה; שאי הציות נגד כל ההפרות הזהות או החמורות באי צדקתן לא יוביל לכאוס. בנוסף על תנאים אלו הוא מוסיף תנאי טקטי ששואל האם ההפרה תהיה יעילה בפתרון הבעיה.

במקרה שלנו התנאי הראשון נשמע כמעט מיותר אחרי חמישים שנה של כיבוש שבהם גורל השטחים היה אחד הנושאים המרכזיים אם לא המרכזי ביותר בכל מערכת בחירות. התנאי השני גם הוא מתמלא מאליו בסיטואציה שבה המחאה היא נגד שליטה במיליוני אנשים שכלל לא נחשבים לאזרחים. גם לתנאי השלישי לא קשה לענות, כי הכיבוש הוא בפירוש ההפרה הארוכה ביותר, הנרחבת ביותר והחמורה ביותר של עקרונות האמנה החברתית בהיסטוריה של ישראל; לכן, הכרה בהצדקת אי ציות אזרחי נגדו לא גוררת הכרה בהצדקת אי ציות אזרחי נגד כל הפרה אחרת של תנאי האמנה החברתית בהיסטוריה של ישראל. התנאי האחרון הוא המורכב ביותר, משום שטענות על תגובות הנגד החזקות שסירוב מעורר נשמעות כל הזמן. לתפיסתם של הרבה אנשים הסירוב יוצר בדיוק את התוצאה ההפוכה מזו שהוא מתכוון, כי הוא גורם לדחייה של דעת הקהל מהשמאל שמצטייר כבוגד, כפרזיט או כמנותק. זו שאלה שאין דרך מוחלטת לענות עליה, ורק הזמן אולי יגיד אם דרכי המאבק שאנחנו משתמשים בהם כעת יוכיחו את עצמם או לא. רק אומר שלטעמי הבעיה של השמאל היא לא קיצוניות יותר, אלא כניעה לקונספציות לאומניות שגרמו לו להפסיק להתקיים כאלטרנטיבה אמיתית.

סיכום: עיון מספר הסתייגויות:

לסיכום רולס דן בשתי הסתייגויות. ההסתייגות הראשונה היא הטענה שהרוב פועל קודם כל על פי אינטרסים ושחוש צדק לא מספיק בדרך כלל בשביל להניע שינויים. ההסתייגות השנייה היא שמעצם הגדרתו, אף אחד אינו מוסמך לקבוע מה הם המצבים שמצדיקים אי ציות אזרחי ושמצב שבו כל אחד מחליט זאת לעצמו עלול להוביל לאנרכיה. להסתייגות הראשונה הוא עונה שפעמים רבות גם אם חוש הצדק של הרוב לא מספיק כדי להניע אותו לפעולה, הוא מספיק כדי לגרום לו להימנע מפעולה לא צודקת ולא לאפשר את המשך אכיפת אי הצדק. את ההסתייגות השנייה הוא פותר באותה ההבחנה הנ"ל בין אי צדק משני במעלה לאי צדק ששומט את עקרונות הדמוקרטיה והאמנה החברתית מתחת לחברה ושוללת בכך את הלגיטימיות של הממשלה. רולס טוען שאף על פי שכל אדם יהיה צריך להחליט בעצמו מתי לא לציית, חברה שמבוססת על עקרונות אלו תכיר בהבחנה זו, וסביר להניח שלא תתדרדר לאנרכיה.

דווקא שתי ההסתייגויות הללו בעייתיות יותר בהקשר של הסוגיה שלנו. ההסתייגות הראשונה רלוונטית מאוד אחרי חמישים שנה של אי צדק נרחב ובוטה, שמתוחזק גם על ידי חיילים רבים שמתנגדים אליו לטענתם. צריך להזכיר שוב שבניגוד למקרה שמציג רולס, בישראל לא מדובר ברוב, אלא רק ברוב מתוך הקבוצה הפריבילגית שמתקשה לוותר על מעמד היתר שלה. למרות העובדה שעדיין מתגייסים מספיק חיילים בשביל לתחזק את הכיבוש, אפשר להתנחם באחוזי הגיוס הצונחים לצה"ל, שבמחזור האחרון הגיעו לכ 50% מהאזרחים בגיל הרלוונטי, שמהווים כשני שליש מהיהודים וכשליש מכלל האנשים החיים בין הים לירדן. לא צריך להווריד את המציאות ולהאמין שכולם נמנעים משירות מסיבות אידיאולוגיות, אבל אולי בכל זאת מדובר בתהליך דומה לזה שמתאר רולס. ההסתייגות השנייה גם כן מדאיגה בהתחשב באי הציות האזרחי הפעיל יותר מן הצד הימני של המפה. אי הציות הזה מראה באופן נחרץ שהחברה בישראל לא מכירה בכללי הדמוקרטיה החוקתית ולכן אין שום ערובה שסובלנות כלפי אי ציות לא תוביל לאי סדר. התשובה היחידה לבעיה הזו היא שחברה שלא מבוססת על עקרונות הדמוקרטיה החוקתית, ושחברה שמדכאת באופן רציף מיליוני אנשים, היא חברה שראוי לערער את יציבותה במאמץ ליצור חברה טובה יותר.

מדרש הבקבוק

האנקדוטה השנייה היא שיחה מעניינת שהייתה לי עם סרבן גיוס חרדי במגדל השמירה. פלוגה א' מתחלקת לשתי מחלקות, מחלקת משמר ומחלקת עבודות. אני הייתי במחלקת משמר, שבה האסירים מקבלים תורנויות שמירה במגדלים שונים סביב לבסיס, ובאגף הבודדים של פלוגה ג'. גם שם השיחה הלכה במסלול הרגיל של לכמה זמן כל אחד נכנס וב"עוון" מה. גם הוא שאל למה אני מסרב וגם לו הסברתי שערכם המוסרי של כל בני האדם שווה בעיניי. על נקודה זו הוא חלק נחרצות. לפי תפיסתו ההבדל המהותי בין יהודים לגויים, הוא שיהודי הוא בעל נשמה, שהיא דבר אלוקי, ולגוי יש רק נפש, שהיא דבר בהמי. שאלתי איך הוא יכול לדעת דברים כאלו, שאלה שהובילה אותנו לשאלת קיומה של ההשגחה העליונה. הבהרתי לו שאני לא שולל את האפשרות, אני פשוט לא חושב שיש לה הוכחה מספקת. יותר מכך הבהרתי שגם אם ישנה סוג מסויים של השגחה עליונה אני לא רואה סיבה להאמין שהיא תואמת את מה שהיהודים או בני כל דת אחרת חושבים עליה.

"תסתכל מסביבך כמה הכל יפה", הכלא באמת נמצא באזור מאוד יפה בין הים לכרמל, "יש כאן דברים כל כך מורכבים ומתוחכמים, אתה לא חושב שמישהו ברא אותם?" הודתי שדווקא נשמע הגיוני שמישהו ברא אותם, אבל לא פגשתי שום הוכחה ברורה שיש מישהו שיודע מי ברא אותם, אז אני נאלץ להמשיך לחיות באי ידיעה. "נראה לך שלכל הדברים האלה אין משמעות? שהם פה סתם?"

"אני לא יודע אם הם פה סתם" אמרתי, "אבל אני גם לא יודע למה הם פה, מאוד הייתי רוצה להאמין שיש לזה משמעות, אבל אני מתמודד עם חוסר המשמעות במקום להאמין בדברים שאני לא יודע".

"אז על מה אתה נלחם בעצם?".

"על זה שאנשים ברצועה ובגדה יחיו טוב יותר".

"מה אכפת לך (אם אין משמעות)".

"מה זאת אומרת? אתה מסכים איתי שאתה לא היית רוצה לראות יהודי רעב? אז אני משתדל לפעול מתוך סולידריות רחבה יותר ולדאוג שגם ערבי לא יהיה רעב".

התגובה שלו לתשובה הזו הייתה חיובית מאוד אבל כמו בשיחה מהפוסט הקודם סיפקה לי תובנה מעניינת. אני לא זוכר את המילים המסוימות שהוא בחר אבל הוא התרשם מהעובדה שבזמן שהוא מתקשה להשתדל בשביל מטרות "אלוקיות", אני מוכן להילחם בשביל עניינים גשמיים, אני מוכן לשבת בכלא בשביל שאנשים יחיו טוב יותר, למרות שאני לא יודע שיש להם נשמה, שאני לא מאמין שהם מקרבים את ביאת המשיח, ושאני לא מאמין שתהיה להם משמעות יוצאת דופן ברגע שקיומם הזמני יחלוף.

הדיון התגלגל למחוזות פילוסופיים סוריאליסטים ולשאלה על ההבדל שבין ידיעה לאמונה. הוא החזיק בקבוק מים נגד עיניי ושאל אותי "איפה הבקבוק?"

"פה מולי".

"אתה יודע שהוא מולך" הוא שאל,

"לצורך העניין כן" עניתי, "אני רואה אותו".

הוא החביא את הבקבוק מאחורי גבו ושאל "ואיפה הוא עכשיו",

"מאחורי הגב שלך" אמרתי,

"אתה יודע שהוא מאחורי הגב שלי?" הוא שאל,

"אני מאמין שהוא שם" אמרתי "כי ראיתי אותך מעביר אותו לשם".

זה סיפק לו את התשובה שהוא חיפש והוא המשיך "אז זאת אמונה, אחרי שידעת משהו, והוא הפך נסתר, אתה ממשיך להגיד לעצמך 'הבקבוק מאחורי הגב שלו, הבקבוק מאחורי הגב שלו, … ' בשביל להמשיך להאמין".

עניתי לא שאני לא חושב שאני צריך באופן מלאכותי להמשיך לשכנע את עצמי במשהו אם הוא נהיה נסתר ממני, בשביל שבמקרה שבו אחשף להוכחות טובות יותר שסותרות את אמונתי, לדוגמה אם אראה את הבקבוק מונח על מעקה מגדל השמירה, בגלל שהוא שם אותו שם בזמן שלא ראיתי, אהיה מוכן לקבל אותן ולשנות את אמונתי.

"אבל זה בגלל שאנחנו אנשים ואתה חושב שאולי אני אעשה לך טריקים" הוא אמר, "אלוקים לא עושה דברים כאלו". הוא המשיך והסביר שהוא לפעמים, כשהוא עוסק בלימוד, יודע שאלוקים קיים, שהוא הבורא, המושל בכל ורוצה בטובת הכל. שאלתי אותו איך הוא יכול לדעת, גם אם הוא מרגיש ברגע מסוים שיש השגחה עליונה, שהיא באמת הבורא, שהיא הייתה כאן תמיד ושהיא רוצה בטובתו. הוא אמר שאת זה הוא לא יכול להסביר ושברגע שאני אדע שאלוקים קיים גם אני אדע את כל הדברים הללו. מכיוון שהטענה האחרונה הייתה מבוססת על עדותו האישית בלבד אמרתי לו שאני לא יכול להמשיך לחלוק עליו. הוא טען שאם אני באמת אנסה לראות את אלוקים בכל דבר לבסוף גם אני אבין שהוא קיים, לסיכום השיחה הבטחתי לו שכל יום אגיד לעצמי "אלוקים אם אתה קיים, תראה לי, ואם אתה מראה לי, תן לי ללכת בדרכך", עד כה עמדתי בהבטחה.

איך גיליתי שאני לא שמאלני

האנקדוטה הראשונה שהייתי רוצה לכתוב עליה כאן קרתה יום לפני ששוחררתי מכליאתי הראשונה. זו הייתה שיחה קצרה ומהממת עם אחד הכלואים שחלק איתי אוהל. בשביל לתת קונטקסט, הייתי בפלוגה א' בכלא שש בנים. פלוגה א' זו הפלוגה שבה נמצאים האסירים שנחשבים הכי פחות מועדים לפורענות. בפלוגה זו, במקום בתאים, משכנים את האסירים באוהלים אמריקאים ארוכים ופתוחים עם עד עשרים מיטות בכל אחד. אותו אסיר הפך במהירות למנהיג מובהק של קבוצת כלואים קטנה. הם היו יושבים על המיטות בכניסה לאוהל ומספרים סיפורים שקרו או היו יכולים לקרות. אותו כלוא היה יושב במרכז החבורה שמנתה בדרך כלל סביב שבעה חברים, והרוב המוחלט של הסיפורים או סופרו לו או סופרו על ידיו.

באחת הפעמים שחלפתי על פניהם אותו כלוא כריזמטי עצר לשאול אותי את רצף השאלות הרגיל: על מה אתה פה? לכמה זמן? וכו… אני לא זוכר את הכמה משפטים הראשונים של השיחה אבל די מהר הגיעה השאלה הקבועה: "אז אתה שמאלני?", היססתי לשנייה והוא הוסיף: "לא בקטע רע או משהו, סתם מתעניין". עניתית בחיוב וסקרנותו רק התגברה. הסברתי לו שאני חושב שכל בני האדם נולדו שווים, שהחיים והצער והשמחה של כולם חשובים באותו מידה, ושמתוך הנחות היסוד הללו אני לא מצליח להצדיק את המדיניות הישראלית בגדה וברצועה. "ואתה יכול להצדיק פיגועים ומנהרות?" שאל מישהו אחר, "לא" עניתי, "לכן אני גם לא מצדיק את החמאס ולא מתגייס לחמאס, אבל אני גם לא מצדיק את הצבא הישראלי או מתגייס אליו". "אז אתה נייטרלי?!" שאל הכלוא הכריזמטי, "כן, אפשר להגיד אמרתי", "אז אתה לא שמאלני אתה נייטרלי, תגיד שאתה נייטרלי".

זאת הייתה המחשה אחת מתוך מי יודע כמה שקיבלתי במהלך הכליאה על איך רבים בישראל מבינים את השמאל. למרות שנייטרליות לאומית נשמעה לי כמו הגדרה מצויינת לשמאל רדיקלי בישראל, רוב האנשים בכלא לא חשבו שהדעות שלי שמאלניות כלל וכלל. הגדרות שונות של שמאל ששמעתי במהלך השיחות היו "בעד ערבים ונגד יהודים", "חושבים שהערבים צריכים לשלוט בנו ולא אנחנו בהם" וכיוצא באלה. אחרי הסבר קצר, רוב אותם שונאי שמאלנים שפגשתי בכלא קיבלו את דעותיי בהבנה גם אם לא בהסכמה, חלקם רק טרחו להבהיר לי שאני לא באמת שמאלן.