אל ייאוש

כל אחד שנכנס לכלא שש עובר ראיון עם קצין המודיעין של הכלא. בדרך כלל מדובר בשורה של שאלות מוכנות מראש שהוא ממלא בטופס, אלא אם כן מישהו מעורר את התעניינותו. בפעם השנייה שנכנסתי עוררתי אותה כשאמרתי שאני סרבן אידיאולוגי. הוא העיד שהוא עצמו ימני קיצוני והוא מאוד מתעניין לשמוע למה אני מסרב, כי הוא אף פעם לא פגש מישהו כמוני. הוא סיים את השיחה בזה שהוא אמר: "אני מייעץ לך, בתור מישהו שכבר מכיר את המערכת הזאת 4.5 שנים, לחשוב מחוץ לקופסה, להכיר אותה איזה חודש או חודשיים, ממקור ראשון לא ממה שאתה קורא בעיתונים, ולהחליט". יכולתי להתחיל להתווכח איתו לגבי מי מאיתנו מושפע יותר מתעמולה, אבל חשבתי לשנייה ורק עניתי: "אני חושב שאני קיבלתי את ההחלטה הזאת, בניגוד לרוב האנשים סביבי, בגלל שחשבתי מחוץ לקופסא". הוא ענה: "אתה יודע זה מעניין מה שאתה אומר" ונתן לי ללכת.

ביום שבת האחרון "יש גבול" ערכו משמרת תמיכה בי מול כלא שש. לא הצלחנו לשמוע הרבה מהמחלקה אבל שמענו כמה סיסמאות: "הלל, הלל אל ייאוש, עוד נגמור עם הכיבוש", "לא פקידה ולא טנקיסטית, סרבנית ופמיניסטית" וכו'. כשהחל להתנגן השיר Jammin של Bob Marley אשר ביקשתי מבעוד מועד, שמעתי את אחד האסירים לידי, אומר משהו על ההפגנה ואסיר אחר עונה לו "איזה הפגנה, נראה לי זה סתם שני סטלנים עם רמקול וג'וינטים".

כמה דקות אחרי תחילת ההפגנה הגיע אחד המפקדים למחלקה וביקש ממני לבוא איתו. הלכתי איתו למשרד המ"מ, שם חיכה לי קצין המודיעין והזמין אותי להיכנס. הוא אמר לי שאין שום דבר לא חוקי בהפגנה, ושגם לא מעניין אותו מה הדעות שלי, זה לא רלוונטי ולא חלק מהאינטרס שלו כקצין מודיעין. אני לא זוכר את רצף השיחה המדוייק אבל הוא התחיל לשאול אותי סדרה ארוכה של שאלות, הוא שאל מי זה "מסרבות" ומי זה "יש גבול" ואיך בדיוק אני קשור אליהם. הוא שאל אם אני ארגנתי את ההפגנה, הוא שאל אם ידעתי עליה מראש, אם המשפחה שלי נוכחת בהפגנה. הוא שאל בשלב מסוים אם אני יכול להתקשר למארגני ההפגנה ולבקש שיפסיקו אותה, עניתי שאני יכול אבל לא רוצה. הוא המשיך ושאל מתי בדיוק נודע לי על דבר קיום ההפגנה, מי אמר לי עליה, עם מי מהמחלקה דיברתי עליה וכו'. כל הזמן הזה הוא רשם דברים בפלאפון שלו. הוא שאל אם אני מתכנן לברוח, או אם אני מנסה להסית אסירים נגד המפקדים, או אם אני מתכנן מרד. בשלב מסויים הוא שאל על החשיפה שהסיפור שלי קיבל, אמרתי לו שהתראיינתי לכלי תקשורת שמאלני והוא שאל "איזה? בצלם?", ניסיתי להסביר לו שבצלם אינו כלי תקשורת אבל לא הצלחנו להגיע להסכמה על הגדרתו של כלי תקשורת. הסברתי לו בשלב אחר שאני לא רואה את עצמי כמושא של ההפגנה, אלא אני רואה אותה כחלק מהמאבק שלי בכיבוש, הוא אמר לי: "כן ברור אתה רק חייל", ויתרתי על להעמידו על האירוניה שהוא עצמו חייל במלוא מובן המילה, רק עניתי "אפשר לראות את זה ככה". לבסוף הוא שלח אותי בחזרה למחלקה.

לפני שהספקתי להגיע למחלקה הוא קרא לי מרחוק לחזור. כשחזרתי הוא דיבר עם מישהו בפלאפון בחוץ בזמן שאני חיכיתי במשרד, המשפט היחיד שהצלחתי לקלוט משיחתו היה "אז מה אתה רוצה שאעשה איתו בינתיים?". הוא ניתק את השיחה וחזר לחדר. הוא אמר לי "בוא תסביר לי מה הדעות שלך בעצם, כי אני מת על שיחות כאלה". אני התחלתי לדבר והוא לא התווכח, הוא לא רשם שום דבר בפלאפון ובאופן כללי לא הראה הרבה עניין בשיחה, אבל כל פעם שהפסקתי לדבר הוא שאל שאלה נוספת. לבסוף הוא לקח את הפלאפון במעין שאט נפש והתקשר למישהו, הוא עוד פעם יצא מהחדר ולא שמעתי את כל השיחה, אבל הצלחתי להבין רק שהוא שואל אם להמשיך לחכות לבואו של אותו אדם, או לא. הוא חזר לחדר ואמר לי שאני יכול לחזור למחלקה, אבל הוא רק רוצה להזהיר אותי שלא אסית אף חייל. שאלתי אותו למה הוא קורא להסית, כי אני מדבר על דעותיי באופן חופשי לחלוטין. הוא התחיל לנסות להסביר ואז חידדתי את השאלה שלי: "אני פשוט מנסה להבין איפה עובר הגבול בין להגיד את דעותיי לבין להסית". הוא התחיל עוד פעם לדבר אבל אז התפרץ ואמר בחיתוך דיבור מהיר: "אתה ילד חכם, אתה יודע איפה עובר הגבול, אני לא צריך להסביר לך". הפעם באמת נתנו לי לחזור למחלקה אבל ההפגנה כבר נגמרה.

שאלתי אסירים אחרים מה עוד היה בהפגנה שפספסתי. אחד האסירים במחלקה ניגש אליי ושאל: "בשבילך עשו את ההפגנה?", עניתי שכן והוא אמר שהוא חב לי תודה על זה שבזכותו הורידו אותו מהשמירה שעתיים לפני הזמן, והוא הוסיף בהתלהבות "גם שרקתי במשרוקית וקראתי למפקדים: 'יש התארגנות בצד השני של הכביש'". אחרי זה דיברתי בטלפון עם מתן הלמן, אחד הסרבנים הפומביים האחרונים, והבנתי שאולי אותו אדם שלא הגיע לדבר איתי לא הייתה הסיבה היחידה שהוא משך זמן, הוא סיפר לי לדוגמא שכל פעם שהתקיימה הפגנה דומה לכבודו המפקדים הוציאו אותו מהמחלקה ושלחו אותו לבצע איזושהי עבודה במקום רחוק ככל האפשר מההפגנה. אבל הרווח הכי גדול היה, שמאז אותו היום, כל פעם שאני שוטף כלים, נאנח כשאנחנו צריכים לקום מוקדם בבוקר או לעמוד ב-ח' או סתם עובר באוהל, מישהו צועק לי: "הלל הלל אל ייאוש".

הילד הכי חנון במחלקה

היו לי אינספור ויכוחים על פוליטיקה בכלא, חלקם היו מעניינים מאוד ואת חלקם אני מצטער שבכלל התחלתי. אותו יום היה לי ויכוח שהתחיל בצורה מעניינת ומתורבתת, אבל לאט לאט משך אליו עוד ועוד אסירים משועממים ששמחו על טיפת האקשן שהוא סיפק. לאט לאט הטונים עלו והשפה התדרדרה. הייתי צריך לחזור שוב ושוב על ההצהרות שאני לא תומך בטרור, שאני לא רוצה לגרש את כל היהודים מהארץ ושאין לי מושג מה תהיינה דעותיי תחת השפעת טראומה משפחתית שעלולה להתרגש עלינו כתוצאה מפעילות טרור, (טפו טפו טפו, חמסה חמסה, וכיוצא באלה מסי שפתיים שנזרקו לאוויר), אף אחד לא יכול לדעת מה תהיינה דעותיו אחרי אירוע שכזה. את סוף הוויכוח ניסיתי לנהל מול עשרים אנשים במקביל, שכל אחד צועק ומטיח בי האשמות שונות ומשונות ואני לא מצליח להשחיל מילה. לבסוף התייאשתי, עזבתי את האוהל בהפגנתיות והלכתי אל פינת העישון כשמאחורי אני עוד שומע משפטים בנוסח "הוא הולך כי אין לו מה להגיד", "מה אתם מתנפלים עליו שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה", "מה הייתי עושה אם הייתי פוגש אותו בחוץ" ועוד. זה היה יומי הראשון במחלקה החדשה ועד הערב לא נותר בה אסיר שלא הכיר את "השמאלני".

המחלקה החדשה הייתה א.עבודות. פלוגה א' בכלא 6 מתחלקת כפי שכבר הסברתי בפוסט קודם, ל-א.משמר ו-א.עבודות. מעבר למחלקת עבודות נחשב צ'ופר שניתן לאסירים הממושמעים ביותר במחלקת משמר, בין השאר בגלל שהמשמעת במחלקה זו הדוקה הרבה פחות. האיום האולטימטיבי של המפקדים בעבודות, הוא שהם יחזרו להתנהג עמנו כפי שהם מתנהגים עם משמר. אותו יום אחת המפקדות הרגישה שהגדשנו את הסאה והחליטה, כרבע שעה לפני הספירות, להעמיד את כולנו ב-ח' עד הספירות. עד כמה שארוע כזה היה שכיח במשמר בעבודות הוא היה דרמטי. אבל בזמן שאנחנו עמדנו בשקט וחיכינו המפקדת קברה את ראשה בנייד. אט אט, עוד אסיר ועוד אסיר עזב את ה-ח' והתיישב בצד. בהתחלה גם אני לא שמתי לב, בשלב מסויים נשארנו רק אני ועוד מספר אסירים סביבי, איפה שפעם עמד הבסיס של ה-ח', התלבטנו אם להמשיך לעמוד, וכל פעם עוד אסיר עזב את החבורה. לבסוף המפקדת הרימה את הראש ולא הבינה מה קרה. היא רצתה לכעוס ובמקום זה התפוצצה מצחוק וכולנו הצטרפנו. הם צחקו עוד יותר כשהם שמו לב שהאסיר היחיד שעדיין עמד איפה שהוא היה אמור היה "השמאלני", "והוא בכלל לא רוצה להתגייס".

מדרש הבקבוק

האנקדוטה השנייה היא שיחה מעניינת שהייתה לי עם סרבן גיוס חרדי במגדל השמירה. פלוגה א' מתחלקת לשתי מחלקות, מחלקת משמר ומחלקת עבודות. אני הייתי במחלקת משמר, שבה האסירים מקבלים תורנויות שמירה במגדלים שונים סביב לבסיס, ובאגף הבודדים של פלוגה ג'. גם שם השיחה הלכה במסלול הרגיל של לכמה זמן כל אחד נכנס וב"עוון" מה. גם הוא שאל למה אני מסרב וגם לו הסברתי שערכם המוסרי של כל בני האדם שווה בעיניי. על נקודה זו הוא חלק נחרצות. לפי תפיסתו ההבדל המהותי בין יהודים לגויים, הוא שיהודי הוא בעל נשמה, שהיא דבר אלוקי, ולגוי יש רק נפש, שהיא דבר בהמי. שאלתי איך הוא יכול לדעת דברים כאלו, שאלה שהובילה אותנו לשאלת קיומה של ההשגחה העליונה. הבהרתי לו שאני לא שולל את האפשרות, אני פשוט לא חושב שיש לה הוכחה מספקת. יותר מכך הבהרתי שגם אם ישנה סוג מסויים של השגחה עליונה אני לא רואה סיבה להאמין שהיא תואמת את מה שהיהודים או בני כל דת אחרת חושבים עליה.

"תסתכל מסביבך כמה הכל יפה", הכלא באמת נמצא באזור מאוד יפה בין הים לכרמל, "יש כאן דברים כל כך מורכבים ומתוחכמים, אתה לא חושב שמישהו ברא אותם?" הודתי שדווקא נשמע הגיוני שמישהו ברא אותם, אבל לא פגשתי שום הוכחה ברורה שיש מישהו שיודע מי ברא אותם, אז אני נאלץ להמשיך לחיות באי ידיעה. "נראה לך שלכל הדברים האלה אין משמעות? שהם פה סתם?"

"אני לא יודע אם הם פה סתם" אמרתי, "אבל אני גם לא יודע למה הם פה, מאוד הייתי רוצה להאמין שיש לזה משמעות, אבל אני מתמודד עם חוסר המשמעות במקום להאמין בדברים שאני לא יודע".

"אז על מה אתה נלחם בעצם?".

"על זה שאנשים ברצועה ובגדה יחיו טוב יותר".

"מה אכפת לך (אם אין משמעות)".

"מה זאת אומרת? אתה מסכים איתי שאתה לא היית רוצה לראות יהודי רעב? אז אני משתדל לפעול מתוך סולידריות רחבה יותר ולדאוג שגם ערבי לא יהיה רעב".

התגובה שלו לתשובה הזו הייתה חיובית מאוד אבל כמו בשיחה מהפוסט הקודם סיפקה לי תובנה מעניינת. אני לא זוכר את המילים המסוימות שהוא בחר אבל הוא התרשם מהעובדה שבזמן שהוא מתקשה להשתדל בשביל מטרות "אלוקיות", אני מוכן להילחם בשביל עניינים גשמיים, אני מוכן לשבת בכלא בשביל שאנשים יחיו טוב יותר, למרות שאני לא יודע שיש להם נשמה, שאני לא מאמין שהם מקרבים את ביאת המשיח, ושאני לא מאמין שתהיה להם משמעות יוצאת דופן ברגע שקיומם הזמני יחלוף.

הדיון התגלגל למחוזות פילוסופיים סוריאליסטים ולשאלה על ההבדל שבין ידיעה לאמונה. הוא החזיק בקבוק מים נגד עיניי ושאל אותי "איפה הבקבוק?"

"פה מולי".

"אתה יודע שהוא מולך" הוא שאל,

"לצורך העניין כן" עניתי, "אני רואה אותו".

הוא החביא את הבקבוק מאחורי גבו ושאל "ואיפה הוא עכשיו",

"מאחורי הגב שלך" אמרתי,

"אתה יודע שהוא מאחורי הגב שלי?" הוא שאל,

"אני מאמין שהוא שם" אמרתי "כי ראיתי אותך מעביר אותו לשם".

זה סיפק לו את התשובה שהוא חיפש והוא המשיך "אז זאת אמונה, אחרי שידעת משהו, והוא הפך נסתר, אתה ממשיך להגיד לעצמך 'הבקבוק מאחורי הגב שלו, הבקבוק מאחורי הגב שלו, … ' בשביל להמשיך להאמין".

עניתי לא שאני לא חושב שאני צריך באופן מלאכותי להמשיך לשכנע את עצמי במשהו אם הוא נהיה נסתר ממני, בשביל שבמקרה שבו אחשף להוכחות טובות יותר שסותרות את אמונתי, לדוגמה אם אראה את הבקבוק מונח על מעקה מגדל השמירה, בגלל שהוא שם אותו שם בזמן שלא ראיתי, אהיה מוכן לקבל אותן ולשנות את אמונתי.

"אבל זה בגלל שאנחנו אנשים ואתה חושב שאולי אני אעשה לך טריקים" הוא אמר, "אלוקים לא עושה דברים כאלו". הוא המשיך והסביר שהוא לפעמים, כשהוא עוסק בלימוד, יודע שאלוקים קיים, שהוא הבורא, המושל בכל ורוצה בטובת הכל. שאלתי אותו איך הוא יכול לדעת, גם אם הוא מרגיש ברגע מסוים שיש השגחה עליונה, שהיא באמת הבורא, שהיא הייתה כאן תמיד ושהיא רוצה בטובתו. הוא אמר שאת זה הוא לא יכול להסביר ושברגע שאני אדע שאלוקים קיים גם אני אדע את כל הדברים הללו. מכיוון שהטענה האחרונה הייתה מבוססת על עדותו האישית בלבד אמרתי לו שאני לא יכול להמשיך לחלוק עליו. הוא טען שאם אני באמת אנסה לראות את אלוקים בכל דבר לבסוף גם אני אבין שהוא קיים, לסיכום השיחה הבטחתי לו שכל יום אגיד לעצמי "אלוקים אם אתה קיים, תראה לי, ואם אתה מראה לי, תן לי ללכת בדרכך", עד כה עמדתי בהבטחה.

איך גיליתי שאני לא שמאלני

האנקדוטה הראשונה שהייתי רוצה לכתוב עליה כאן קרתה יום לפני ששוחררתי מכליאתי הראשונה. זו הייתה שיחה קצרה ומהממת עם אחד הכלואים שחלק איתי אוהל. בשביל לתת קונטקסט, הייתי בפלוגה א' בכלא שש בנים. פלוגה א' זו הפלוגה שבה נמצאים האסירים שנחשבים הכי פחות מועדים לפורענות. בפלוגה זו, במקום בתאים, משכנים את האסירים באוהלים אמריקאים ארוכים ופתוחים עם עד עשרים מיטות בכל אחד. אותו אסיר הפך במהירות למנהיג מובהק של קבוצת כלואים קטנה. הם היו יושבים על המיטות בכניסה לאוהל ומספרים סיפורים שקרו או היו יכולים לקרות. אותו כלוא היה יושב במרכז החבורה שמנתה בדרך כלל סביב שבעה חברים, והרוב המוחלט של הסיפורים או סופרו לו או סופרו על ידיו.

באחת הפעמים שחלפתי על פניהם אותו כלוא כריזמטי עצר לשאול אותי את רצף השאלות הרגיל: על מה אתה פה? לכמה זמן? וכו… אני לא זוכר את הכמה משפטים הראשונים של השיחה אבל די מהר הגיעה השאלה הקבועה: "אז אתה שמאלני?", היססתי לשנייה והוא הוסיף: "לא בקטע רע או משהו, סתם מתעניין". עניתית בחיוב וסקרנותו רק התגברה. הסברתי לו שאני חושב שכל בני האדם נולדו שווים, שהחיים והצער והשמחה של כולם חשובים באותו מידה, ושמתוך הנחות היסוד הללו אני לא מצליח להצדיק את המדיניות הישראלית בגדה וברצועה. "ואתה יכול להצדיק פיגועים ומנהרות?" שאל מישהו אחר, "לא" עניתי, "לכן אני גם לא מצדיק את החמאס ולא מתגייס לחמאס, אבל אני גם לא מצדיק את הצבא הישראלי או מתגייס אליו". "אז אתה נייטרלי?!" שאל הכלוא הכריזמטי, "כן, אפשר להגיד אמרתי", "אז אתה לא שמאלני אתה נייטרלי, תגיד שאתה נייטרלי".

זאת הייתה המחשה אחת מתוך מי יודע כמה שקיבלתי במהלך הכליאה על איך רבים בישראל מבינים את השמאל. למרות שנייטרליות לאומית נשמעה לי כמו הגדרה מצויינת לשמאל רדיקלי בישראל, רוב האנשים בכלא לא חשבו שהדעות שלי שמאלניות כלל וכלל. הגדרות שונות של שמאל ששמעתי במהלך השיחות היו "בעד ערבים ונגד יהודים", "חושבים שהערבים צריכים לשלוט בנו ולא אנחנו בהם" וכיוצא באלה. אחרי הסבר קצר, רוב אותם שונאי שמאלנים שפגשתי בכלא קיבלו את דעותיי בהבנה גם אם לא בהסכמה, חלקם רק טרחו להבהיר לי שאני לא באמת שמאלן.