למה בעצם אני כאן?

אני עומד בח' עם שאר הכלואים במחלקה, מתחת לרשת צל שאך בקושי מקלה את חום השמש הקופחת. אנחנו לבושים במדי אסירים צה"ליים, שהם למעשה מדי מארינס אמריקאים ישנים. המדים האלו חמים עוד יותר ממדי צה"ל הרגילים, ואנחנו מזיעים מכל נקודה אפשרית בגופנו. פני מכוסות זיעה, ואני מרגיש טיפות זיעה זולגות במורד גבי ורגלי, אך מכיוון שהן זולגות מתחת למדים, הרוח לא מקררת אותן, והן לא מקררות אותי, והן זולגות לשווא.

אנחנו עומדים שם ומקשיבים לאחד המפקדים צורח עלינו. לפעמים כבר קשה לעקוב אחרי הסיבות לצעקותיהם, לא ברור אם הם מתלוננים עלינו או על חייהם שלהם. הם יכולים באותו משפט להתלונן שהמחלקה מלוכלכת, שהם כבר היו אמורים לצאת הביתה, ושכל החיילים שונאים את כל המ"צים. כבר ביום הראשון שהגעתי לכאן החלטתי ביני לבין עצמי לא לקחת ללב שום דבר מהשטויות שהם אומרים, למדתי גם שהרוב המוחץ של איומיהם לא מתקיים: מעולם לא באמת עמדנו חמישים דקות בח', ואף אחד מעולם לא עלה למשפט או נשלח לבידוד כי הוא זז בח' או התחצף לאחד המפקדים. אבל לפעמים זה נהיה פשוט מתיש לעמוד שם ולספוג את זעמם.

אני לא רוצה להעביר את המסר הלא נכון. השהייה בכלא שש הרבה יותר סימפטית משאי פעם דמיינתי שהייה בכלא. אנחנו ישנים באוהלים פתוחים וארוכים, כעשרים כלואים באוהל, רואים את הקצוות של הרי הכרמל מצד אחד ולפעמים מצליחים לראות את הים מהצד השני. האתגר העיקרי רוב היום הוא בסך הכל להעביר את השעמום. אבל מעת לעת, כשהמפקדים כנראה מרגישים שתלונותינו הגדישו את הסאה, הם מקדישים את צעקותיהם בח' לכך שלא הם האחראים לעובדה שאנחנו כאן, שזה לא מעניין אותם אם נהנה כאן או לא, ושזה לא מעניין אותם למה אנחנו כאן. וברגעים שכאלו, אני באמת מתקשה לזכור לפעמים למה אני כאן.

אי אפשר אפילו להשוות את הסבל שאני חווה לסבל שחווים כל אותם אנשים שלמענם אני נלחם, חמישה מיליוני פלסטינים משוללי זכויות שחיים בין הים לירדן. אני מנסה להיזכר גם בעובדות סטטיסטיות על סבלם, וגם בסיפורים אישיים, שקראתי או שמעתי ממקור ראשון. ובכל זאת בין אגלי הזיעה חוזרת השאלה, איך בדיוק העובדה שאני נמצא כאן עוזרת למישהו. האם היא תגרום למישהו לחשוב פעם נוספת על כל מה שהוא מאמין בו, האם מישהו באמת ישנה את דעתו בגללי, והאם כל זה באמת ישנה לבסוף את מציאות החיים של איזשהו פלסטיני. אין לי שום דרך לדעת את זה ובטח שלא לכמת את זה, אין לי גם שום דרך למדוד או לכמת את המאמצים שלי, לכן אין לי שום דרך מעשית להחליט אם המאמצים האלו מוצדקים. אני נאלץ להחליט את זה מהלב, בעזרת טיעונים סנטימנטליים בלבד, ואני מחליט שכן. אני מחליט שכן כי אני יודע שכל חיי אני אהיה גאה שברגע הקריטי בחרתי ללכת אחרי מה שאני מאמין בו ולעשות את הדבר היחיד שנראה לי מוסרי, שבחרתי את הצד הנכון, בעיניי, של ההיסטוריה ולא הייתי מוכן לוותר למרות שנראה שהצד הנכון של ההיסטוריה הולך להפסיד.

כמה ימים אחרי זה ישבתי באחד ממגדלי השמירה סביב הכלא, וניסיתי להבין איך בכל זאת מצאתי את עצמי מאייש עמדת שמירה של הצבא. החלטתי לא להתגייס לשום יחידה בצבא, עם נגיעה ישירה לכיבוש או בלעדיה, כי אני מאמין בסירוב טוטלי. החלטתי לא להיות פקיד ולא טייס כי בכל מקרה כזה אני אאייש תפקיד שהמערכת צריכה, בכל מקרה כזה אני אהיה חלק ממאגר כוח האדם שבו הצבא משתמש כרצונו למכלול הלא מוסרי של מעשיו. ובכל זאת, אני מוצא את עצמי יושב במגדל שמירה, למרות שבהעדרי היה צריך לשבת שם מישהו אחר, ובצורה עקיפה יותר או עקיפה פחות, היה גובר הלחץ על מצבת כוח האדם של הצבא.

ניסיתי לשחזר בראשי את הצעדים שהביאו אותי מהחלטה על הימנעות טוטאלית מהשתתפות במעגל הדמים לנקודה זו. אחרי שהחלטתי להימנע מגיוס, התלבטתי לאורך תקופה ארוכה איך בדיוק לעשות זאת. לבסוף, החלטתי לעשות זאת פשוט בדרך של סירוב פוליטי גלוי. קיבלתי את ההחלטה הזאת מתוך אמונה באי-ציות אזרחי, קיבלתי אותה כי העדפתי להילחם למען הצד הנכון של ההיסטוריה, ולא רק להימנע מעזרה לצד הלא נכון שלה. אבל ההחלטה הזו גררה איתה קונפליקט, כי בלתי אפשרי לשהות בכלא כליאה אחר כליאה בלי לשתף פעולה עם סגל הסוהרים, ושיתוף פעולה כזה כולל בין השאר עלייה למשמרות במגדל.

שיתוף פעולה כזה יכול לכלול גם תפקידים אחרים, כמו שמירה באגף הבידוד, עבודות מטבח, עבודות רס"ר, ואפילו עבודות חוץ בבסיסי אספקה ומזון או בבתי כלא אחרים. כל התפקידים הללו גוררים קונפליקט, כי בלי לשים לב אני יכול פתאום למצוא את עצמי בכל זאת מועיל לצבא. ואם אני מועיל לצבא יותר משאני עול עליו, ואני לא מצליח למצוא טיעונים מעשיים שיצדיקו את שהותי שם, אני נתקע עם טיעונים סנטימנטליים מול תועלת ממשית שאני מביא לצבא. העול שאני מביא לצבא מתבטא במשאבים ובכוח האדם שנדרשים כדי להפעיל את בסיס הכליאה. התועלת מתבטאת בעזרתנו לכלוא ולכלכל את האסירים שמסיבות נפשיות או אחרות לא משתפים פעולה עם המערכת, ובעזרתם של אסירים מסוימים (אני לא אסכים לקבל את התפקידים הללו) להפעיל בתי כלא אחרים ובסיסי אספקה ומזון. למרות שהטיעונים הללו הם טיעונים מעשיים, גם אותם אין דרך למדוד ולהשוות ושוב פעם אני נאלץ לקבל החלטה אינטואיטיבית. אחרי שהשקעתי שנים בחשיבה אנליטית על השאלה האם מוסרי להתגייס, אני נאלץ להחליט מהלב, גם עכשיו בכל רגע, האם שווה לסרב באופן גלוי ולשבת על זה בכלא. ההחלטה שלי בינתיים נשארה נחושה, אבל היא לימדה אותי, כאדם שתמיד מתגאה בתפיסת העולם האנליטית שלו, לקבל החלטות בדרך ובאופן שלא ידעתי קודם.

ההצדקה של אי ציות אזרחי בישראל לאור כתביו של ג'ון רולס:

ג'ון רולס, אחד הפילוסופים פורצי הדרך של המאה ה-20, הקדיש מאמר ב-1966 להצדקה של אי ציות אזרחי בדמוקרטיה חוקתית. במאמר זה הוא מפרט את התנאים שבעיניו מצדיקים אי ציות אזרחי.ממש רגע לפני שאני מסרב וכנראה נכנס לכלא אני רוצה לפרסם ניתוח שלי על תקפותם של תנאים אלו למצב בישראל. אני לא מומחה לפילוסופיה ומעולם לא למדתי פילוסופיה, אני לא רואה את הניתוח הזה כניתוח שעומד בסטנדרטים פילוסופיים כלשהם אלא רק כדרך לבטא הרבה מהמחשבות שלי על סירוב גיוס בישראל. אני משתמש בדרך הזאת כי כשקראתי את ג'ון רולס התרשמתי למצוא מחשבה בהירה שמבטאת בצורה פורמלית ומסודרת הרבה מהמחשבות שלי עצמי, וכשמצאתי את המאמר שעוסק באי ציות אזרחי, ראיתי שהוא משקף את הרבה מהמחשבות שליוו אותי לפני שהחלטתי בעצמי לנקוט בדרך של אי ציות ולסרב להתגייס לצה"ל.

דוקטורינת האמנה החברתית:

 

רולס פותח את המאמר בחזרה על עקרונות האמנה החברתית ועקרונות מסך הבערות שעליהם מבוססת רוב התאוריה המדינית שלו. לתפיסתו אלו הם התנאים שיוצרים מחויבות לציות אזרחי. לפי פרשנותו, העקרונות הללו קובעים שמבנה חברתי הוא מבנה צודק, אם ורק אם, אנחנו יכולים בכנות לדמיין את כל חבריו מסכימים לייסדו אילו היו נמצאים במצב של חירות מקסימלית ושוויונית. מצב של חירות מקסימלית שוויונית הוא מצב שבו כל פרט בחברה רשאי לעשות כל דבר שלא פוגע בשום פרט אחר. מצב זה נקרא מצב של חירות מקסימלית שוויונית כי זהו מצב שמאפשר לכל פרט את החירות המקסימלית שיכולה להתאפשר ללא פגיעה בחירות של פרט אחר.  לעקרונות האמנה החברתית יש פרשנויות שונות, וכל אחת מהן משתמשת במצב יסודי אחר שעל פיו אנחנו צריכים לקבוע עם מבנה חברתי הוא צודק או לא. המצב היסודי, במיוחד בגרסתו של רולס, לא מתואר כמצב שהתקיים אי פעם בהיסטוריה, אלא כניסוי מחשבתי בלבד. עקרון מסך הבערות הוא תוספת משמעותית שרולס הציע לרעיון האמנה החברתית. לפי עקרון זה הפרטים שהסכימו לאמנה החברתית לא היו מודעים לא למקומם הצפוי בתוך החברה המתהוות, לא לכוחם הכלכלי ולא אם הם משתייכים לקבוצות רוב או מיעוט אלו או אחרות בתוך החברה.

לדעתי, תנאיו של רולס לחברה צודקת לא מתקיימים בגבולותיה הממשיים של ישראל. מכיוון שכל התושבים בין הים לירדן, בישראל, בגדה המערבית או ברצועת עזה, נמצאים תחת מבנה פוליטי אחד. ההחלטות הקריטיות יותר לחייהם של בני כל אחת מן הקבוצות הנ"ל, מתקבלות על ידי ממשלת ישראל. ישראל מנהלת תהליך של דמוקרטיה פורמלית, אך כוללת בתהליך זה רק שמונה מיליון מתוך שלושה עשר מיליוני האנשים שנתונים למרותה. אני לא יכול לדמיין בכנות פרטים שלא יודעים אם הם ייחשבו לאזרחים או לא, מסכימים לייסד מבנה חברתי שבו חלקם נחשבים לאזרחים וחלקם משוללים כמעט מכל זכות. אני לא חושב שפרטים חופשיים ושוויוניים היו מסכימים למבנה חברתי שבו קבוצה אחת נהנית מחירויות שבאות על חשבון חירויותיה של הקבוצה השנייה, על חשבון בטחונה האישי ועל חשבון פגיעה חמורה כל כך בחייהם היומיומיים של חבריה.

הנימוקים לציות לחוק לא צודק:

הוא ממשיך את מאמר בפירוט כמה נימוקים שמצדיקים, בתנאים מסוימים, ציות לחוקים לא צודקים. הוא טוען שכפי שתקפותו המשפטית של חוק היא לא סיבה מספקת לציית לו, אי הצדק שלו הוא לא סיבה מספקת להפר אותו. התנאי שרולס מציב לציות לחוקים לא צודקים, הוא שחוקים אלו ינבעו מפרוצדורה חוקתית צודקת, פרוצדורה חוקתית שאנחנו יכולים כתרגיל מחשבתי לדמיין נוצרת מתוך קבוצה של פרטים חופשיים ושווים. לתפיסתו של רולס, חוקה כזו היא חוקה דמוקרטית. מעניין לציין שהצדק כפי שנובע מקונספציית האמנה החברתית הצד המהותי של דמוקרטיה לפי תפיסתו של רולס, והכרעת הרוב היא הצד הפרוצדורלי.

כשאנחנו מנסים לבחון את תקפותו של תנאי זה למצב השורר בישראל, אנחנו נתקלים בשתי בעיות, הראשונה יותר טכנית והשנייה יותר עקרונית. הבעיה הטכנית היא שבישראל מעולם לא יוסדה חוקה שלמה וקוהרנטית בצורה שמתאר רולס. אבל אנחנו יכולים לעקוף את הבעיה הזאת בזכות העובדה שחוקקו בישראל מספר חוקי יסוד שמשמשים פחות או יותר כחוקה וחלקם מנסים לעקוב אחרי העקרונות המהותיים של דמוקרטיה, ושפרוצדורת החקיקה של ישראל עוקבת פחות או יותר אחר העקרונות הפורמליים של הדמוקרטיה. הבעיה השנייה היא שגם העקרונות המהותיים וגם הפרוצדורליים תקפים רק על חלק מבני האדם הנתונים למרותה של ישראל. הכרעת הרוב בכנסת לרוב מייצגת מיעוט מבין כל התושבים בין הים לירדן, וחוקי היסוד הנוגעים לזכויות האדם תקפים רק לגבי אזרחי המדינה ובמקרים חריגים לגבי תושבי הגדה המערבית. לכן, לפי דעתי בעוד שיש הצדקה לציית לחוקים לא צודקים שנוגעים לחברה הישראלית בגבולותיה הרשמיים, אין שום הצדקה לציית להחלטות ישראל הנוגעות לחייהם של תושבי רצועת עזה והגדה המערבית. שירות בצה"ל מחייב הוצאה לפועל של החלטות כאלו באופן יומיומי או הימצאות בקונפליקט אינסופי עם המערכת.

מקומו של אי ציות אזרחי בדמוקרטיה חוקתית:

משם רולס פונה לתיאור מקומו של אי ציות אזרחי בדמוקרטיה שנוסדה באופן חוקתי אך סטתה ממנו. הוא מתאר אי ציות אזרחי כפעולה לא אלימה שנועדה לפנות אל חוש הצדק של הרוב בטענה שהכללים הבסיסיים שמחייבים ציות לחוק לא מתקיימים. אי האלימות של המהלך מבוטאת על ידי מוכנות לעמוד בפני העונשים הקבועים בחוק על מהלך שכזה, והפנייה אל חוש הצדק של הרוב מבוטאת על ידי הצגה כנה וגלוייה ככל הניתן של הסיבות למהלך.

לטעמי אי ציות אזרחי בצורת סירוב גלוי להתגייס לצבא עומד בכל התנאים הללו. זה אי ציות למלא פקודות שמשוללות כל יסוד דמוקרטי ומתחזקות משטר לא דמוקרטי שנמשך לאורך רוב ימי המדינה, ומיותר לציין שסירוב גלוי הוא סירוב שמביע נכונות לשבת בכלא צבאי את התקופה הנדרשת ומאמץ לעורר הד ציבורי ותקשורתי. הערה אחרונה שראוי להוסיף על המקרה שלנו היא, שהשימוש במילה רוב לאו דווקא מתאימה במצב שבו כל כך הרבה מהפרטים בחברה כלל לא זוכים לזכות הצבעה והרוב הוא רוב מלאכותי בלבד שנוצר מתוך ספירת קולות סלקטיבית.

ההצדקה של אי ציות אזרחי:

 

בנוסף רולס מציב שלושה תנאים הכרחיים להצדקתו של אי ציות אזרחי: שאי הציות מתבצע לאחר תקופה ממושכת של התנגדויות בכלים מקובלים; שאי הצדק יהיה הפרה ברורה של עקרונות החירות האזרחית השווה; שאי הציות נגד כל ההפרות הזהות או החמורות באי צדקתן לא יוביל לכאוס. בנוסף על תנאים אלו הוא מוסיף תנאי טקטי ששואל האם ההפרה תהיה יעילה בפתרון הבעיה.

במקרה שלנו התנאי הראשון נשמע כמעט מיותר אחרי חמישים שנה של כיבוש שבהם גורל השטחים היה אחד הנושאים המרכזיים אם לא המרכזי ביותר בכל מערכת בחירות. התנאי השני גם הוא מתמלא מאליו בסיטואציה שבה המחאה היא נגד שליטה במיליוני אנשים שכלל לא נחשבים לאזרחים. גם לתנאי השלישי לא קשה לענות, כי הכיבוש הוא בפירוש ההפרה הארוכה ביותר, הנרחבת ביותר והחמורה ביותר של עקרונות האמנה החברתית בהיסטוריה של ישראל; לכן, הכרה בהצדקת אי ציות אזרחי נגדו לא גוררת הכרה בהצדקת אי ציות אזרחי נגד כל הפרה אחרת של תנאי האמנה החברתית בהיסטוריה של ישראל. התנאי האחרון הוא המורכב ביותר, משום שטענות על תגובות הנגד החזקות שסירוב מעורר נשמעות כל הזמן. לתפיסתם של הרבה אנשים הסירוב יוצר בדיוק את התוצאה ההפוכה מזו שהוא מתכוון, כי הוא גורם לדחייה של דעת הקהל מהשמאל שמצטייר כבוגד, כפרזיט או כמנותק. זו שאלה שאין דרך מוחלטת לענות עליה, ורק הזמן אולי יגיד אם דרכי המאבק שאנחנו משתמשים בהם כעת יוכיחו את עצמם או לא. רק אומר שלטעמי הבעיה של השמאל היא לא קיצוניות יותר, אלא כניעה לקונספציות לאומניות שגרמו לו להפסיק להתקיים כאלטרנטיבה אמיתית.

סיכום: עיון מספר הסתייגויות:

לסיכום רולס דן בשתי הסתייגויות. ההסתייגות הראשונה היא הטענה שהרוב פועל קודם כל על פי אינטרסים ושחוש צדק לא מספיק בדרך כלל בשביל להניע שינויים. ההסתייגות השנייה היא שמעצם הגדרתו, אף אחד אינו מוסמך לקבוע מה הם המצבים שמצדיקים אי ציות אזרחי ושמצב שבו כל אחד מחליט זאת לעצמו עלול להוביל לאנרכיה. להסתייגות הראשונה הוא עונה שפעמים רבות גם אם חוש הצדק של הרוב לא מספיק כדי להניע אותו לפעולה, הוא מספיק כדי לגרום לו להימנע מפעולה לא צודקת ולא לאפשר את המשך אכיפת אי הצדק. את ההסתייגות השנייה הוא פותר באותה ההבחנה הנ"ל בין אי צדק משני במעלה לאי צדק ששומט את עקרונות הדמוקרטיה והאמנה החברתית מתחת לחברה ושוללת בכך את הלגיטימיות של הממשלה. רולס טוען שאף על פי שכל אדם יהיה צריך להחליט בעצמו מתי לא לציית, חברה שמבוססת על עקרונות אלו תכיר בהבחנה זו, וסביר להניח שלא תתדרדר לאנרכיה.

דווקא שתי ההסתייגויות הללו בעייתיות יותר בהקשר של הסוגיה שלנו. ההסתייגות הראשונה רלוונטית מאוד אחרי חמישים שנה של אי צדק נרחב ובוטה, שמתוחזק גם על ידי חיילים רבים שמתנגדים אליו לטענתם. צריך להזכיר שוב שבניגוד למקרה שמציג רולס, בישראל לא מדובר ברוב, אלא רק ברוב מתוך הקבוצה הפריבילגית שמתקשה לוותר על מעמד היתר שלה. למרות העובדה שעדיין מתגייסים מספיק חיילים בשביל לתחזק את הכיבוש, אפשר להתנחם באחוזי הגיוס הצונחים לצה"ל, שבמחזור האחרון הגיעו לכ 50% מהאזרחים בגיל הרלוונטי, שמהווים כשני שליש מהיהודים וכשליש מכלל האנשים החיים בין הים לירדן. לא צריך להווריד את המציאות ולהאמין שכולם נמנעים משירות מסיבות אידיאולוגיות, אבל אולי בכל זאת מדובר בתהליך דומה לזה שמתאר רולס. ההסתייגות השנייה גם כן מדאיגה בהתחשב באי הציות האזרחי הפעיל יותר מן הצד הימני של המפה. אי הציות הזה מראה באופן נחרץ שהחברה בישראל לא מכירה בכללי הדמוקרטיה החוקתית ולכן אין שום ערובה שסובלנות כלפי אי ציות לא תוביל לאי סדר. התשובה היחידה לבעיה הזו היא שחברה שלא מבוססת על עקרונות הדמוקרטיה החוקתית, ושחברה שמדכאת באופן רציף מיליוני אנשים, היא חברה שראוי לערער את יציבותה במאמץ ליצור חברה טובה יותר.