פוסט אחרון: כלא 4 וועדת מצפון

1. ביום שני האחרון לכליאתי האחרונה בהחלט, נקראתי במפתיע לחזור מהמטבח לפלוגה באמצע היום לשיחה עם המ"מ. בשיחה היא אמרה שנקבעה לי ועדת מצפון ליום רביעי בבוקר בתל השומר ושאני כנראה אועבר לשם כך לכלא 4, הקרוב יותר לתל השומר, משלישי ועד סוף כליאתי ביום חמישי. עוד היא אמרה שאני צריך עד הערב לתת לה שמות ומספרי זהות של שני עדים שיגיעו לועדה. לצורך כך קיבלתי גישה כמעט לא מוגבלת לטלפון הציבורי באותו יום והתחלתי סבב שיחות מתיש. תחילה ניסיתי לתפוס את עורכת הדין שליוותה אותי בשביל להתייעץ את מי להביא בתור עד ואיך להתכונן, אך היא הייתה עסוקה מאוד אותו יום (ובצדק) ולבסוף ויתרתי. בהמשך היום ניסיתי שוב ושוב לתפוס חברים שונים, בני משפחה ואף מדריך לשעבר בשביל לראות מי יוכל להגיע באמצע היום לתל השומר. לבסוף הוחלט שרק אבי יבוא וגם ההכנות שלי לועדה היה מינימליות. הסיבה שהשלמתי עם מצב זה, היא שראש חשבנו שיש סיכוי קלוש בלבד שהועדה תשחרר אותי, ובעיקר קיוינו שהיא תעזור לי להגיע מהר יותר לועדת אי התאמה.

2. ביום המחרת שוב הוחזרתי לפלוגה מוקדם מהמטבח, הפעם בשביל לעבור לכלא 4. ארזתי את חפצי ונשלחתי למבנה הקבלה של הכלא. התבקשתי להחזיר את כל הציוד שהיה שייך לכלא פרט למדים והנעליים: שני תיקים ומעיל. לאחר מכן חיכיתי ברחבה שמול מבנה הקבלה. היה לי קר בלי המעיל, ואף שאיני בן אדם שמתרשם בדרך כלל מסימבוליות, לא יכולתי להתעלם ממנה הפעם: ידעתי שזו יכולה להיות הפעם האחרונה מני רבות שאני עומד ברחבת הקבלה של הכלא, כמעט חצי שנה אחרי שעמדתי שם בפעם הראשונה נוטף זיעה מחום המדים, והפעם אני קופא מקור מחוסר מעיל. לבסוף עליתי על המיניבוס שהיה אמור לקחת אותי ועוד שלושה אסירים נוספים לכלא 4. אך לקח עוד בערך שעתיים, איני יודע בדיוק מכיוון שרוב הזמן ישנתי, עד שהחיילים סיימו לתקן טעויות בירוקרטיות שונות בכל טפסי ההעברה ולהחתים עליהם מחדש את כל מי שצריך.

הגענו לכלא 4 אחרי ויכוחים בין הנהג לאחד החיילים על הדרך דרכה צריך לנסוע. לאחר המתנה נוספת עברתי עוד פעם, בפעם האחרונה, את תהליך הקבלה לכלא – אך הפעם עם חיילים שונים וכללים שונים. כשסיימנו נאזקנו בזוגות, דבר שלא היה עולה על הדעת בכלא 6, והלכנו מבניין הקבלה לפלוגה ג'. בכלא 4 דווקא היא משמשת כפלוגת המתקבלים, ו-ב' נחשבת לשמורה יותר למיטב הבנתי. נערך חיפוש נוסף על חפצינו, עברנו תדריך על חוקי הפלוגה והוכנסנו לתאים לאחר שכמעט כולם כבר נרדמו. התאים בפלוגה ג' בכלא 4 למעשה מחולקים לשני תאים, פנימי וחיצוני. התא פנימי הוא מעין אולם ארוך, עם עשרות מיטות קומותיים משני הצדדים, מסך טלוויזיה אחד, מקלחת אחת ושני תאי שירותים. בתא הזה נמצאים האסירים בעיקר בשעות הלילה. התא החיצוני, שבו נמצאים האסירים רוב שעות היום, הוא למעשה רחבת אספלט מוקפת חומות עם מספר מקלחות ותאי שירותים נוספים, כמה ספסלים, וכמה טלפונים ציבוריים. מצאתי מיטה פנויה בתא, לערוך עליה את מצעי, התקלחתי ושכבתי לישון.

3. ביום רביעי בבוקר, לאחר הארוחה, שלחו את כל האסירים החדשים להשלים כמה הליכים בירוקרטיים נוספים, אך אותי לקחו משם די מהר בשביל לנסוע לתל השומר. אחד הסמלים רצה לקחת אותי לאפסנאות בשביל להחליף למדי א', כמו של חיילים רגילים. זה היה אחד הרגעים שחששתי מהם. היו בעבר סרבנים שבלית ברירה עלו על מדי א', והיו כאלו שהצליחו להימנע מכך ולהגיע במדי אסירים. ניסיתי לברר יום קודם איך הם עשו זאת, אבל התברר שהם הגישו בקשה בכתב מבעוד מועד, דבר שלא יכולנו להספיק בהתראה הקצרה שקיבלנו לכינוס הועדה. אף על פי כן, מקצת הבירורים שעשיתי עוד עם המ"מ בכלא 6, לא היה ברור אם פוקדים עלינו לעלות על מדים כי יש תקנה שאומרת שכך צריך להגיע, או כי זה הנוהל שהסוהרים רגילים אליו מאסירים שנשלחים לבתי דין, שם מדי א' הם חובה ידועה. בנוסף, ניחשתי שגם אף אחד אחר בסביבה לא יודע אם צריך, אסירים שנשלחים לועדות מצפון הם די נדירים. לכן ניחשתי גם, שאם אטען במספיק ביטחון שאיני צריך לעלות על מדים, הסוהרים יאמינו לי. ניסיתי, וזה עבד: אמרתי לסמל:

"אני לא צריך מדי א', אני לא הולך לבית דין".

"אני יודע" הוא אמר, "אתה הולך לועדה הזאת, אתה עדיין צריך מדים".

"לא צריך מדים בועדת מצפון" המשכתי להתעקש.

"צריך צריך" הוא אמר.

לא יכולתי לדמיין את עצמי במדים והמשכתי להתעקש: "אתה מבין את האירוניה שבזה שאני אצטרך להתייצב בועדה שבה אני אמור להסביר למה סירבתי לעלות על מדים במדים".

נראה שערערתי את בטחונו. הוא פתח את הפלאפון והקליט למישהו "החייל הלל ג'רמי אומר שהוא לא צריך לעלות על מדים", ושלח אותי מחוץ לפלוגה. הושמתי באזיקים, יחד עם שלושה עריקי בקו"ם שהיו צריכים להשלים תהליכים רפואיים של צו ראשון, והועלתי על ניידת משטרה צבאית. פרט לעובדה שהייתי אזוק, חיילי הליווי לא התנהגו אליי כמעט בשום מובן ככפוף להם, עוד הבדל קטן מכלא 6.

4. כשהכינו אותי לועדת המצפון הזהירו אותי שצפוי לי ויכוח ארוך, מייגע ואמוציונלי עם חבורת קצינים גאים שלאו דוקא מבינים על מה הם מדברים, סיפרו לי אף על מישהי שיצאה משם בוכה. אך החוויה שלי הייתה שונה בתכלית. כל הפגישה ארכה כרבע שעה, נכנסתי לחדר שבו ישבו שישה אנשים: סגן מפקד מיטב, עורך דין צבאי בדרגת סרן, נציג אזרחי שהיה פרופסור, אני לא בטוח באיזה תחום, עוד שני קצינים שאיני בטוח מה תפקידם, וחייל פשוט שרשם פרוטוקול. בפתח הפגישה, ציין מפקד מיטב, ששימש כיו"ר, שהם מאוד התרשמו מאיך שכתבתי את בקשת הפטור, שהיא הייתה מסודרת וממוקדת, ולכן הם לא חושבים שאנחנו צריכים להתחיל לעבור עליה משפט משפט, כמו שהם נוהגים בדרך כלל, ורק שאל אם יש לי משהו להוסיף עליה. אמרתי כמה מילים בשביל לצאת ידי חובה, והדיון המשיך. רובו התנהל עם עוה"ד שהיה נראה מאוד נלהב מהסוגיות שעלו, ובהשתתפות מצומצת של הפרופסור ושל היו"ר.

כל שאלותיהם עסקו בצורה מפורשת יותר או פחות בהבחנתם הידועה לשמצה, בין המניעים של סרבנות מצפון ושל אי ציות אזרחי, ובניסיון להכריע אילו היו משמעותיים יותר במקרה שלי. הם הודו שהם יודעים שההבחנה הזו שנויה במחלוקת, אבל עמתו אותי עם דברים שכתבתי ברשת על אי ציות אזרחי, מתוך טקסטים שעוה"ד הדפיס מבעוד מועד. על אף שלא הצלחתי להחליט באותו רגע אם הם מאמינים למה שאני אומר, הדיון כולו התנהל בטונים שקטים ותוך הבנה הדדית. עוה"ד אף הנהן במרץ אחרי תשובות מסויימות תוך דפדוף בין הטקסטים המודפסים, ונראה כאילו הוא מחפש ומוצא קטעים מודפסים שמצטלבים עם דבריי בעל פה ומוכיחים קוהרנטיות. סיכמתי את הפגישה בזה שאמרתי להם, שלמרות שאיני יכול לכמת ולהשוות באופן מדויק את עוצמת המניעים השונים לסירובי, המניע שהם מייחסים לסרבנות מצפון, זאת אומרת הרצון לנקות את ידי מפשעי הצבא, קדם למניע שהם מייחסים לאי ציות אזרחי, זאת אומרת הרצון להשתמש בסירוב ככלי להשפעה על הציבור, גם מבחינה לוגית וגם מבחינה כרונולוגית. לאחר שיצאתי הם זימנו את אבי והוחזרתי לניידת. אציין רק שראיתי הרבה אסירים חוששים מאוד מהמעמד שבו יצטרכו להיראות באזיקים בפני בני משפחתם, אבל אבא שלי חשב שכל האירוע הזה מאוד משעשע.

5. רק בשביל להשלים את התמונה אני אספר על מעמד קבלת הפטור. שוחררתי ביום חמישי בבוקר והתייצבתי מיד בבקו"ם. תחילה חיכיתי כמה שעות בשביל לראות קצין מיון. זו הייתה סיטואציה משעשעת כמו תמיד, כי כבר הכרתי הרבה מהחיילים במשרד, שחלקם התלהבו לספר לי שהם ראו אותי בחדשות, וכמו כן פגשתי הרבה חיילים שחזרו כמוני מהכלא ושאלו אם כבר קיבלתי פטור. תמיד יש כמה שמנסים להשוות את הדרך שבה אני מנסה לקבל פטור לדרכים שלהם, הם תמיד שמחים לגלות ששלהם כנראה יעילה יותר. כשלבסוף פגשתי את קצין המיון התברר שהתיק שלי אמור להיות בטיפול של המפקד שלו, ראש המדור. ההמתנה לראש המדור לקחה עוד שעתיים בערך. נכנסתי למשרד שלו, הוא חיפש כנראה את התיק שלי במחשב, עיין בו שנייה ואמר לי לחכות בחוץ. שמעתי אותו בפנים מדבר בטלפון, אבל לא שמעתי על מה. לאחר שחזרתי הוא אמר שאני מחכה לראות ועדת מצפון, הסברתי לו שכבר ראיתי. הוא ניסה עוד פעם להתקשר לכל מיני אנשים, הפעם הוא לא טרח לשלוח אותי החוצה. אבל זה כבר היה סוף היום, אף אחד לא ענה ולבסוף הוא שלח אותי הביתה עם צו התייצבות ליום ראשון.

הגעתי שוב ביום ראשון בבוקר. הפעם לא חיכיתי לקצין מיון, אלא הוסבר לי, על ידי החיילים במשרד, שאני "מחכה שמישהו יבדוק אם הגיעה איזושהי תשובה למשהו". אף פעם לא הצלחתי לקבל הסבר מפורש יותר, ומכיוון שידעתי שבדרך כלל לוקח מספר שבועות לקבל תשובה מועדת מצפון, רק רציתי ללכת הביתה עם צו התייצבות למועד אחר מאוחר ככל שאפשר. אבל למרות שכבר הכרתי את החיילים במשרד הם הסבירו לי שאין להם איך לעזור לי ושאני צריך לחכות שאותו "מישהו" יבדוק את אותה תשובה לאותו "משהו". לבסוף, הגיעה השעה המיוחלת 17:00 שבה עליהם לשלוח הביתה את מי שגר מחוץ לרדיוס מסוים מתל השומר אם עוד לא סופק לו מקום לישון, לדוגמא, תא מעצר. ניגשתי לאחד החיילים לבקש שישלח אותי הביתה, הוא ביקש שאני רק אחכה עוד כמה דקות והוא ינסה לדאוג לי. ואכן, אחרי כמה דקות קראו לי ברמקול להגיע לכניסה האחורית של המשרד. חיכיתי שם בערך חצי דקה, ואז ניגש אליי חייל שלא הכרתי, אשר למיטב הבנתי הוא היה אותו "מישהו" שהיה אחראי על אותו "משהו", ונתן לי דף. הסתכלתי עליו במבט שואל והוא הסביר: "אתה משוחרר מצה"ל, רק תחתום לי פה" והגיש לי עט ודף אחר. הייתי יותר מדי המום בשביל לשאול אותו שאלות נוספות, שמאוחר יותר עוה"ד שאלה אותי בטלפון ולא ידעתי לענות עליהן, אז פשוט חתמתי והלכתי.

רוב האנשים מקהילת הסירוב ששמעו ששוחררתי נדהמו, עוה"ד אף טענה שזה הפטור הכי פוליטי ו"כיבושניקי" שקיבלנו. בעקבות כך שוב התעורר הדיון האינסופי על מה קורה מאחורי הקלעים של ועדת המצפון, ואיך הם באמת קובעים איזה סרבן יקבל פטור ואיזה לא. אני כבר שמעתי כל כך הרבה תיאוריות, בין קריטריונים עניניים כמעט לחלוטין לכוונות זרות לחלוטין, שאני לא חושב שאני אדע אי פעם מה באמת גרם להם לשחרר אותי.

"אם הייתי פוגש שמאלני ברחוב"

1. "וואו אם הייתי פוגש שמאלני ברחוב מה הייתי עושה לו, וואי וואי וואי, הייתי…"

"אתה יודע שאני שמאלני קיצוני" נכנסתי לדבריו.

ישבנו אני, עוד ארבעה אסירים וטבחית בהפסקת סיגריה מחוץ למטבח הראשי של הכלא.

כולם צחקו והוא המשיך, "לא אני רציני עכשיו, אני אומר לכם, אם הייתי פוגש אחד ברחוב…" למעשה זה היה צירוף מקרים מדהים, שלושה מהאסירים הללו ישבו איתי כבר בתא המעצר בבקו"ם, ואת אחד מהם, חרדי לשעבר שמסרב להתגייס מסיבות כלכליות אישיות, פגשתי כבר באחת מכליאותי הקודמות. כבר במעצר ניצתה שיחה פוליטית שגררה את אותה ההצהרה בדיוק:

"אם הייתי פוגש שמאלני ברחוב…" במעצר עוד לא הכרתי את האסיר הזה, שנקרא לו האסיר המאיים, והעדפתי לשמור על שתיקה. רק החלפתי חיוכים עם החרדי לשעבר שכבר הכיר את דעותי. מאז כבר הספקנו, האסיר המאיים ואני, להפוך לחברים די טובים והעזתי להתעקש:

"אני באמת שמאלני" אמרתי.

"לא נו, אני רואה שכולכם צוחקים, אני מדבר ברצינות" הוא המשיך בבטחון בלתי מעורער.

"הוא לא צוחק הוא באמת שמאלני" נכנס החרדי לשעבר לשיחה.

"אבל אתה צריך לשתוק" אמרה לי הטבחית בקול נמוך שבכל זאת כולם שמעו, היא הרגישה כנראה שהסיטואציה באמת מסוכנת.

יכול להיות שבאמת הייתי טיפה שאנן, אבל אמרתי לה "זה בסדר, כבר אמרתי את זה למלא אנשים כאן וכבר שמעתי מלא איומים".

"אם הייתי פוגש שמאלני ברחוב…" הוא המשיך בכל זאת.

"אבל הוא באמת שמאלני" הדגיש הדתל"ש.

"בסדר הוא חבר, זה לא אותו דבר, הוא אח".

"אבל כל אחד שתכיר קצת יכול להיות שתגיד עליו את זה" ענה לו הדתל"ש.

"אבל זה לא אותו דבר, הוא גבר, יש שמאלנים שיגידו לך שחיילים הם רוצחים וככה" הוא ניסה להיחלץ מן המלכוד.

"יכול להיות שהוא לא יגיד לך את זה" התעקש הדתל"ש "אבל הוא גם חושב שמה שהצבא עושה זה לא בסדר".

חילופי דברים דומים המשיכו עוד טיפה, עד שהאסיר היחיד שלא פגשתי במעצר שאל מה אני בעצם חושב, והשיחה התגלגלה לדיון קצר ועקר על הסכסוך באופן כללי יותר.

2. לעומת זאת, מוקדם יותר באותו היום דווקא הייתה לי שיחה פורה יותר על הסכסוך עם שני אסירים, באותו מקום בהפסקה אחרת. זו הייתה שיחה שהחלה עם כל הטענות הרגילות של "גם אם אנחנו נפסיק להילחם הם ימשיכו", "זה לא כיבוש כי הם התחילו את המלחמה", "ליהודים אין לאן ללכת ולערבים יש" וגם השאלות הרגילות של "מה תחשוב אם חס וחלילה מישהו ממשפחתך ייפגע בפיגוע", "אתה חושב שלערבי שהולך לעשות פיגוע אכפת אם אתה ימני או שמאלני" ואפילו הטענה הקיצונית "בעזה אין חפים מפשע". אבל מסיבה עלומה הייתה לי אינטואיציה טובה לגבי השיחה והחלטתי להמשיך אותה, ולענות לכל השאלות שחלקן בהחלט היו מאתגרות. גם הצבתי כמה שאלות כאלו בעצמי. השיחה הייתה מלאת צעקות אבל דווקא לאט לאט התקדמה בצורה מעניינת. לבסוף, כמו תמיד הסכמנו לא להסכים, ורק אז, שמנו לב שכלל לא שאלנו זה לשמו של זה.

בערב, אחד מהם, זה שדווקא היה מעורב יותר בשיחה, הציע לי לשבת איתו לסיגריה: "בלי קשר למה שהיה מקודם, סתם בא לי לשבת איתך". דיברנו על המשפחה שלי, "גם הם שמאלנים?", על התוכניות של כל אחד מאיתנו לאחרי השחרור, שבעזרת הפסיכיאטר והקב"ן אולי הוא, יוכל להתחיל להגשים בקרוב. דיברנו על חלומו להפוך למוזיקאי, על המכנה המשותף המפתיע שמצאנו, אהבה למתמטיקה! אהבה שלצערו הוא לא יכול היה להפוך לבגרות חמש יחידות, בגלל הביקוש הנמוך למקצוע בבית הספר לחינוך מיוחד שבו למד. משם עברנו לדבר על הקשיים שלו להשלים בגרויות וחלומו לעשות כסף גדול. לסיכום נהיינו חברים טובים למהלך הכליאה.

למי שדאג לגבי השיחה הראשונה, נשארתי חבר של כל המעורבים ואף אחד עד היום לא ניסה להרים עלי יד בגלל דעותי הפוליטיות. אלו היו שתי דוגמאות מהממות להבדלים ביחסים שנוצרים בין אנשים ברובד הפוליטי וברובד האישי.

פלוגה ב'

  1. לאחר שבכליאתי החמישית יש גבול ערכו הפגנת סולידריות עמי ועם אדם מול כלא 6, לאחר שבתגובה קצין המודיעין של הכלא העביר אותי ללילה לפלוגה ג' הקשוחה, ולאחר שג'ון בראון פרסם את הסיפור הזה בהארץ ועורכי הדין של מסרבות, נועה לוי ואסף וייצן שלחו על כך מכתב למפקדת הכלא, נראה שמישהו במערכת החליט להכין לי הפתעה חדשה לכבוד כליאתי השישית.

ביום ההעברה מהמעצר התקבלתי לכלא בשעה 20:00, כרגיל. נכנסתי לתא ההמתנה, פשטתי את בגדיי האזרחיים ועליתי על מדי האסיר המנומרים, שהיו מלוכלכים, קרועים ומסריחים, כרגיל. משם עברתי לחדר אחר שבו נערך חיפוש על חפציי, שהועברו בהזדמנות זו מהתיק שלי, שהופקד במבנה הקבלה, לקיטבג של הכלא. החייל שערך את החיפוש כבר הכיר אותי והיה במצב רוח טוב ומבודח. "טוב, אתה כבר מכיר את כל החוקים, תן לי את כל מה שאסור לך להכניס ואני יפקיד לך את זה" הוא אמר לי. הוא ערך חיפוש זריז ורק עצר להתעניין בספרים שהכנסתי. הוא שאל אותי את רצף השאלות הבירוקרטיות הרגילות, סימן בטופס את תשובותיי הידועות מראש, החתים אותי ושלח אותי לחכות לראיון מודיעין. בחדר הראיון ישבו שני חיילי מודיעין וכמו החייל הקודם סימנו בטופס את תשובותיי הידועות מראש. אחד מהם היה אותו קצין שהעביר אותי פלוגה בכליאתי הקודמת, אבל הוא שידר עסקים כרגיל. לבסוף נשלחתי לתא המתקבלים של הכלא, שנמצא בפלוגה ב'. בכניסה לפלוגה ערכו חיפוש נוסף על גופי וחפציי, אך גם שם כבר הכירוני והחיפוש היה עוד יותר מרושל מהקודם. נכנסתי לתא, התקלחתי והלכתי לישון. בכל הפעמים הקודמות ישנתי ללילה בתא המתקבלים ב-ב' והועברתי ל-א' למחרת בבוקר. עד כאן הכל התנהל כרגיל.

ההשכמות למחרת היו ב 5:30, ב-5:50 יצאנו לרחבת הפלוגה לספירות בוקר, הלכנו לארוחה, משם לקנטינה, משם לנקות את התא, ואחרי שמילאנו טופס נוסף בו סימנתי את אותן התשובות שסימנתי כבר חמש פעמים לפני כן, נשלחנו לראיון מ"פ. כל המפקדים כבר הכירו אותי ושאלו לשלומי ואם לא נמאס לי כבר לחזור לכלא שוב ושוב. המ"פ סימנה את תשובותיי הקבועות בטופס הראיון שלה בפעם השישית, יצאתי וקיבלתי הוראה מאחד המפקדים לקחת את כל חפציי מתא המתקבלים ולחכות ב'חמ"ל'. החמ"ל הוא ריבוע מגודר ומקורה קטן בכניסה לפלוגה, שם מרכזים את החיילים שבדיוק נכנסו לפלוגה ועוד צריכים לעבור חיפוש או אלו שבדיוק מתכוונים להוציא לפלוגה אחרת, לבתי דין, להפניות רפואיות עבודות אסירים או כל מקום אחר. התיישבתי שם וקראתי ספר בזמן שנשלחו לשם אט אט רוב המתקבלים מערב קודם. לבסוף הגיע אחד המפקדים בשביל להעביר אותנו לפלוגה א' הוא פקד עלינו לעמוד ב-ח', הקריא שמות ולבסוף שאל "יש כאן מישהו שלא הקראתי את השם שלו?".

"כן המפקד" עניתי.

הוא הסתכל לרגע ברשימה ואמר: "תחכה לי ברחבת הפלוגה". כל שאר האסירים בחמ"ל יצאו מהפלוגה ולבסוף ניגש אליי אחד המפקדים ואמר "לך לטלפון, תעשה שיחה של 7 דקות כולל זמן חיוג, וכנס עם הדברים שלך לתא 3". זה כבר לא היה כרגיל, מישהו החליט להשאיר אותי בפלוגה ב'.

  1. פלוגה ב' נחשבת לפחות קשוחה מפלוגה ג', אבל יותר מפלוגה א'. זו פלוגת תאים, להבדיל מ-א' שהיא פלוגת אוהלים, המשמעת נחשבת הדוקה יותר והאסירים נחשבים "כבדים" יותר, או בגלל התיקים שבגינם הם נכלאו או בגלל התנהגותם בתוך הכלא. נכנסתי לתא עם שמונה מיטות קומותיים, שירותים ומקלחת. מידות התא היו בערך 6×8 מטרים, ובכל אחד מקירותיו הארוכים נקבעה שורת חלונות מסורגים צמודים לתקרה ובגובה של כחצי מטר. בגלל השהיה בתאים או בגלל סיפורי חייהם הקשים יותר, היו רוב האסירים עצבניים יותר מבפלוגה א', אבל גם שם הצלחתי תוך מספר ימים להסתדר עם כולם ולהפוך לחבר של רובם.

אחד ההבדלים החיוביים שהבחנתי בהם היה, שבפלוגה א' כל שיחת היכרות מתחילה בשאלות: "איך קוראים לך?", "מאיפה אתה?" ולבסוף "על מה אתה פה?". בפלוגה ב' לעומת זאת השאלה האחרונה נחשבת לפעמים ללא מנומסת, לפחות בתחילה, ולכן לא הייתי צריך להפוך כל שיחת היכרות לוויכוח פוליטי או התחכמות בנוסח "אין לי כוח לדבר על פוליטיקה עכשיו". הבדל מעניין נוסף היה החיפוש הבלתי פוסק אחרי צלמים. צלמים, למי שלא מכיר את המונח, הם אסירים שתחת איומים או הבטחות מסויימות הסכימו לשתף פעולה עם המודיעין של הכלא ולדווח להם על כל דבר בעייתי שהם עדים לו בתא. בפלוגה א' העניין הוא נושא בעיקר לבדיחות וירידות הדדיות, וב-ב' לעומת זאת הוא נושא לחשדות בלתי פוסקים שלא פסחו גם עליי: "אם הוא בוגד בעם שלו למה שלא יבגוד בחברים שלו". והבדל טיפה מפתיע דווקא הוא שבפלוגה א' הייתי בין היחידים שניצלו את הזמן לקריאת ספרים ובפלוגה ב', מכיוון שתקופות המאסר ארוכות יותר, עשו זאת כמעט מחצית מן האסירים.

  1. החלטתי לנסות לרדת לעומקו של עניין ולהבין למה נשארתי ב-ב'. תחילה שאלתי מספר מפקדים, למרות שידעתי שאינם אמורים תמיד לדעת למה כל אסיר משובץ בפלוגה שבה הוא משובץ. רובם חשבו לרגע ואמרו "טוב, זה בטח בגלל שאתה פה כבר כל כך הרבה פעמים". אבל הכרתי אסירים אחרים שהגיעו לכלא כבר שש פעמים ואף יותר, ועברו כרגיל לפלוגה א' אלא אם כן הואשמו בעבירות חמורות יותר או עברו עבירות משמעתיות בתוך הכלא. ביום הרביעי נקראתי לראיון מ"מ וניצלתי את ההזדמנות לשאול גם אותה אם היא יודעת למה נשארתי ב-ב'. היא טענה שיש פקודה שאומרת שמי שמגיע לכליאתו הרביעית ומעלה צריך אישור מיוחד בשביל לעבור ל-א'.

אני עוד המשכתי לתהות אם נפלתי בין הכיסאות או שמישהו בחר להתנכל לי. בשבוע השני לכליאתי עברתי לעבוד במטבח הראשי, שם פגשתי חברים שהכרתי מכליאותיי הקודמות ולרובם לא היה שום ספק מה הסיבה. "מה קורה הלל? איך לא ראיתי אותך בפלוגה?".

"אני ב-ב'".

"טוב זה בטח בגלל ההפגנה".

"יכול להיות, זה גם מה שאני חשדתי".

"זה מובן מאליו" הם סיכמו בדרך כלל. ואכן ככל שעבר הזמן השתכנעתי שזה לא יכול להיות מקרה, שדווקא לגבי, ודווקא בכליאה השישית הוחלט לאכוף את הפקודה.

הפגנה חוקית

ביום שבת האחרון לכליאתי החמישית "יש גבול" ערכו הפגנת תמיכה נוספת בי, והפעם נתקלתי בקצין מודיעין אחר, שנלחץ עוד יותר מהקודם. עוד לפני שההפגנה החלה נכנס המ"פ התורן למחלקה ושאל: "מי זה הלל גרמי? תעלה על מדים ובוא איתי".

בזמן שהתלבשתי שמעתי פעיל פותח את ההפגנה: "בוקר טוב כלא שש, בוקר טוב למב"ס ולקצין המודיעין…" המ"פ התורן הגיע מיד לזרז אותי "לא חשוב לי ממש השרוכים כרגע".

כמו בפעם הקודמת הלכתי למשרדי הסגל והתיישבתי בחדר יחד עם קצין מודיעין. הפעם הוא בחר לפתוח את השיחה בשאלה מעניינת: "אני רואה שעלית מג'מייקה".

"נכון".

"למה עלית?" הוא שאל.

"אה, לא בדיוק עליתי משם, פשוט אבא שלי קיבל שם ג'וב לשנתיים" הסברתי.

"ואתה נולדת שם?".

"כן, אבל כל המשפחה שלי מישראל".

אחרי שככל הנראה הרווחתי את תושבותי הלגיטימית הוא עבר נושא, הוא שאל מי ארגן את ההפגנה, סיפרתי לו עוד פעם מי זה "יש גבול", הוא שאל כמה אנשים פעילים ב"יש גבול" ולבסוף קבע: "טוב תראה יש לך שתי אופציות כרגע, או שאתה מתקשר אליהם שיפסיקו את ההפגנה, או שאני מעביר אותך ל-ג'".

פלוגה ג' נחשבת לפלוגה הכי קטנה, שמורה וקשוחה בכלא, שמיועדת לתיקים הכי כבדים והאסירים הכי בעייתיים. האיום הזה הפתיע אותי והתחלתי טיפה לגמגם: "תראה, כבר הייתה הפגנה אחת כזו והקצין מודיעין הקודם שהיה כאן לא עשה מזה כזה עניין גדול".

"בסדר אבל עכשיו אני פה, ואני יש לי משהו בראש, אני נעול" הוא ענה בקשיחות והמשיך בשאלה: "אתה רואה מה זה עושה למחלקה שלי?".

"אני רואה, אסירים קצת מתלהבים מהאקשן" עניתי.

"הם מותססים" הוא הטעים, "או שאתה מתקשר אליהם שיפסיקו עכשיו או שאתה עובר ל-ג' ומתקשר משם", הוא המשיך כאילו יש לו איומים נוספים לשלוף מהשרוול.

"תראה אני לא מכיר את החוקים של הצבא" ניסיתי כיוון אחר, "אני גם לא רוצה להכיר" התחלתי טיפה להתעצבן, "אבל ההפגנה הזאת חוקית לחלוטין וגם לא אני ארגנתי אותה, אז זה לא נראה לי…" התחלתי לגמגם, "זה לא נראה לי ראוי…" המשכתי לחפש את המילים המתאימות "לא נראה לי פשוט שאתה יכול לעשות את זה" סיכמתי.

אני לא זוכר את רצף השיחה המדויק אבל מאוחר יותר הוא שאל "טוב, מאיפה אתה בארץ?" ולפני שהספקתי לענות הוא הוסיף "מתל אביב?".

"לא" עניתי "מישוב קטן בצפון, יודפת אם זה אומר לך משהו".

משם הוא עבר לפוליטיקה ושאל "טוב אני רוצה להבין אותך, בוא נדבר, בתור ימני, עזוב ימני בתור מישהו שאוהב את המדינה ושמאלני…". פה כבר ממש התחלתי להתרתח והתפרצתי: "אתה מנסה להגיד ששמאלנים לא אוהבים את המדינה?".

"לא אני יודע שגם שמאלנים אוהבים את המדינה…" הוא אמר.

"אז אל תנסה להכניס לי מהצד כל פעם" התפרצתי עוד פעם, עברו בראשי השאלה על ג'מייקה, על תל אביב, ועכשיו העקיצה זו ולא הצלחתי לשמור על האיפוק הרגיל שלי והמשכתי "אתה ביקשת שנדבר ישיר אז בוא נדבר ישיר!" ותוך כדי שאמרתי את המשפט האחרון קירבתי את הכיסא שלי לשולחן בהיסח הדעת.

"מה אתה מקרב את הכיסא לשולחן?" הוא שאל "אתה חושב שאתה יכול לנצח אותי כאן במשהו?!".

"אני לא מנסה לנצח אותך בשום דבר!" עניתי.

"טוב!" הוא ענה ויצא מהחדר. שמעתי אותו מדבר בחוץ עם כמה אנשים. הוא אמר להם משהו לגבי פלוגה ג'. אחרי כמה רגעים הוא חזר לחדר כמחפש משהו ושאלתי: "אתה מעביר אותי ל-ג' עכשיו?".

"כן".

טוב אני רק רוצה שיחת עורך דין".

"שיחת עורך דין תקבל ב-ג'" הוא אמר.

"בסדר גמור" עניתי. האמת היא שהסיבה היחידה שרציתי שיחת עורך דין היא בשביל לספר למשפחה והחברים שבחוץ מה קורה איתי, כי ידעתי שאם אעבור לפלוגה ג' אקבל הזדמנות לשיחת טלפון אישית רק ביום שלמחרת, אבל יכול להיות שזה תרם במשהו לשינוי הטון שהגיע מאוחר יותר.

עברתי פלוגה בהליך מזורז בלי "אישור מעבר" ובינתיים בלי הציוד שלי. מכיוון שכך ישבתי על אחת האדניות בחצר הפלוגה עד שיגיעו האישורים והציוד וחיכיתי. בזמן שחיכיתי הופיע עוד פעם קצין המודיעין, לקח אותי הצידה והבהיר, שהוא מעביר אותי רק עד הבוקר, וזה לא צעד ענישתי אלא צעד שנועד להבטיח את בטחוני האישי מפני אסירים מותססים בעלי דעות פוליטיות שונות שעלולים לנסות לפגוע בי. למען האמת אני לא מאמין שהקצין תכנן לעשות משהו לא חוקי או לא ראוי (אני לא באמת יודע לאיזו קטגוריה מה שהוא עשה נכנס), אני גם לא מאמין שהיה שום ניסיון טיוח מתוכנן. אני מעריך שהוא עצמו היה די מבולבל, ושהאיום להעביר אותי ל-ג' מראש נבע מטעמים מעורבים אבל העובדות הן:

1. שתחילה המעבר הוצג כאיום וקלף מיקוח.

2. שלמרות האיום שאני אאלץ להתקשר מ-ג' מרגע שעברתי ל-ג' לא נעשו שום נסיונות נוספים לשכנע אותי לעשות כן, והמפקדים, למרות המשמעת הקשוחה שנאכפת בפלוגה, התנהגו אליי במלוא הכבוד הראוי.

3. שהיה אסיר נוסף בפלוגה, אדם רפאלוב, שגם את שמו צעקו בהפגנה, והקצין שטוען שהוא כל כך דואג לשלומי, לא טרח לאתר אותו ולדאוג גם לשלומו שלו.

נ.ב. תודה רבה לכל הפעילים של "יש גבול" ולכל שאר האנשים שהגיעו להפגנה, הצלחתם בהחלט להלחיץ את הכלא, הסמב"ס אפילו העבירה פקודה לעכב פעילויות מסוימות בסדר היום של הכלא ואני כבר מחכה להפגנה הבאה, שאזכה לראות מתוך הכלא או להשתתף בה בעצמי אם אקבל פטור מהצבא עוד לפניה.

לילה לבד במעצר

1. הפעם הרביעית שהגעתי לבקו"ם הייתה יומיים לפני ערב כיפור, והמעצר היה ריק לחלוטין, הייתי העצור היחיד. נכנסתי לחדר המשפט שם ישבו חיילת במדי ב' מוכתמים בצבע, וקצין עם שני פלאפלים. "אז למה אתה מסרב להתגייס? בוא נשמע" הוא שאל בחיוך עצור כשל אדם המצפה למעט בידור באמצע יום עבודתו.

אני הייתי עייף. קמתי אחרי לילה של מרתון סדרות אחרון לפני החזרה לכלא. ידעתי גם, ממשפטים קודמים, שדיון מעמיק אני לא אצליח ליצור איתו, אז רק אמרתי בחצי מלמול: "אני רוצה לקבל פטור מהצבא ולעשות שירות לאומי, מעבר לזה אני יכול לדבר איתך הרבה על על הכיבוש ועל הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה כמדינה בעיניי, אבל אני מניח שזה לא באמת רלוונטי".

"אוקיי" הוא אמר בקול שאיבד טיפה מזחיחותו והמשיך: "אתה יודע שזה יכול להימשך ככה שנה ואולי אפילו יותר".

להבדיל מהשופט הקודם שפגשתי שמוצב בבקו"ם דרך קבע, ואף סיפר לי שהוא יו"ר וועדות המצפון, הנחתי ששופט זה משוייך לחיל הים, בגלל מדיו הלבנים. לכן, למרות שאני ידעתי שקביעתו האחרונה הייתה הגזמה פרועה, לא הייתי בטוח שהוא יודע זאת ורק אמרתי: "אני יודע למה נכנסתי" בקול שלו.

"טוב, אתה כבר היית בכלא, אתה יודע שזה מין זמן אבוד" הוא אמר בנסיון להמשיך להיות מאיים, אך הוא פעם הוא זה שהתחיל לדבר בחצי מלמול.

"אני יודע למה נכנסתי" המשכתי עם הסוס המנצח.

"טוב, נכבד את ההחלטה שלך" הוא אמר וגזר את גזר דינו הידוע מראש – 20 ימי מחבוש.

2. יצאתי מהמשפט, קיבלתי מזרון ונכנסתי לתא. למרות שהיה עדיין אחר הצהריים, הייתי עייף ונרדמתי. התעוררתי מדפיקה בדלת הברזל של התא, כבר היה חושך בחוץ ומפקד (ככה קוראים בצבא לסוהר) קרא לי לבוא לאכול. היינו שני האנשים היחידים במתחם המעצר. הלכתי אחריו לחדר האוכל של המתחם, שם קיבלתי חמגשית וסכו"ם חד פעמי. בחמגשית היו שלושה תאים, אחד עם צ'יפס, אחד עם סלט ואחד עם שני שניצלי תירס. החלטתי להכריח את עצמי לאכול כמה שיותר כדי שלא אהיה רעב מאוחר יותר. אכלתי את כל הצ'יפס. ניסיתי להכריח את עצמי לאכול את הסלט אבל התייאשתי אחרי ביס אחד. הצלחתי לאכול שניצל וחצי לפני שהגועל המתגבר גבר על הרעב המתפוגג.

3. הלכתי אחרי המפקד למחסן שבו הופקדו דבריי. הוא שאל אם אני רוצה לעשן, אמרתי שכן. הוא ניסה להדליק את האור, שלא עבד אז הוא הדליק את פנס הפלאפון שלו. הוא אמר לי לקחת כל מה שאצטרך בשביל להתקלח, לצחצח שיניים ולישון וכן כמה סיגריות שאני רוצה לעשן ויכול לסיים בעשר דקות. שאלתי אם אני יכול לגלגל והוא ענה "בעיקרון אסור, אבל אתה יכול".

התחלתי להוציא את כל מה שהוא אמר. באמצע הדרך הפלאפון שלו נכבה והמשכתי בחושך. כשסיימתי שאלתי: "אני חייב לגלגל כאן? כי יהיה לי קשה בחושך".

"תגלגל בחוץ, כי נגמרה לי הבטרייה" הוא ענה במעט מבוכה.

יצאנו החוצה והוא אמר לי: "תתחיל לגלגל וכשתדליק את הסיגריה אני אתחיל את הזמן".

התיישבתי על הספסל, גלגלתי סיגריה והדלקתי אותה. המפקד ישב מולי וחיכה. אחרי כמה שאיפות שאלתי: "אם לא הייתי כאן, לא הייתה צריך להיות כאן בכלל?".

"הייתי צריך להיות בבסיס אבל לא הייתי צריך לשמור עליך".

"כן התכוונתי שהיתה ב… זה" מלמלתי והחוותי עם ראשי לכיוון המגורים. הוא הינהן.

4. סיימתי את הסיגריה, הלכתי אחריו למקלחת ובדרך שאלתי: "אני יכול להכניס ספר לתא?". ידעתי שאסור אבל כלל אחד הוא כבר הסכים לחצות והחלטתי לנסות את מזלי.

"רק ספר דת" הוא נצמד לכללים הפעם.

הוא נתן לי שבע דקות להתקלח. המים היו קרים, אז הזדרזתי וסיימתי עוד קודם. חזרתי לתא אבל הפעם כבר לא הייתי ישנוני כלל. ניסיתי לחשוב על דרכים שונות להעביר את הזמן. נזכרתי ב"זר" של אלבר קאמי, שם מופיע אסיר שיושב לבד בתא ומעביר את הזמן במעין תרגיל זיכרון שבו הוא חוזר בראשו בפרטי פרטים על כל מה שנמצא בחדרו בבית. אבל התרגיל שיעמם אותי וגרם לי להתגעגע הביתה. ניסיתי להמציא בעצמי כמה תרגילים. תחילה ניסיתי לשנן מילים של שירים שאני אוהב, אבל גיליתי שגם מהשירים האהובים עליי ביותר אני לא זוכר יותר מחצי בית ופזמון. ניסיתי לחזור בראשי על מנגינות שאני מכיר בפסנתר, יחד עם האצבועים שלהם בשתי הידיים. התרגיל הזה דווקא היה מוצלח. משחק מוצלח אחר שמצאתי מאוחר יותר היה שינון לוח הכפל לטווחים ארוכים יותר ויותר. בעזרת שני המשחקים הללו והרהורים אקראיים העברתי את הזמן עד שנרדמתי.

5. מוקדם בבוקר, כשעוד היה חושך והשמיים אך החלו להתבהר, אותו המפקד העיר אותי ולקח אותי לחדר אוכל. קיבלתי סנדויץ' משקית עם גבינה בולגרית שהתייאשתי אחרי מחציתו. חזרתי לתא והמשכתי עם ה"משחקים" מהערב הקודם. אחרי פרק זמן לא ידוע קראתי למפקדים וביקשתי לשתות. הפעם הגיע מפקד אחר, על חצי ב' עם קעקוע שרבול מגובה מחצית זרועו הימנית ועד מתחת לחולצתו. הוא לקח אותי לברזיה, שם ראיתי עוד שני מפקדים יושבים על חצי ב'. ביקשתי עוד פעם להכניס ספר והפעם הם הסכימו. לקחתי את "איים בזרם" של ארנסט המינגווי, והעברתי את שארית הזמן בקריאה, עד שהעבירו אותי, יחד עם עוד עריק בקו"ם שהגיע אחרי ארוחת הצהריים לכלא שש.